עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

לחיות. אך לא בכל מחיר

26 במאי, 2008 מאת

ראוי כל אדם שפוי שישא בכיסו גלולת ציאניד.
נשמע פסיכי? הזוי?

ממש לא.

לצערי, ביליתי בשנים האחרונות שעות ארוכות וימים שלמים בבתי חולים סביב מיטות הורי ז"ל. במחלקות פנימיות, אונקולוגיות, ולקינוח במוסדות גריאטריים שיקומיים.

העברתי שם ימים ולילות,  כואב את סבלם של הורי וחשוף ליסורי שאר החולים ששהו לצידם. מרביתם שברי אדם, מחוברים למכשירים וצינורות שבסינכרון מופלא מזרימים נוזלים מחד ומנקזים נוזלים מאידך, במעגל קסמים אינסופי , עצוב וחסר תקווה. מבטם אטום, חסר שמחת חיים, חסר רצון להמשיך וחסר יכולת להשפיע. אלו הרגעים בהם חלפה במוחי השאלה האם מה שחשוב הוא החיים עצמם, או איכותם? כיצד נמדדת איכות החיים וכדאיות החיים?
מה זה הקטע של "העיקר להשאר בחיים"? לחיות זה לא הכל. גם ג'וקים חיים. האם רצון זה לא תלוי בגורמים נוספים כמו עד כמה טוב לי בחיים הללו, עד כמה הם מספקים לי אושר? 

האם לחיות עד גיל 100 ולהעביר את 40 השנים האחרונות מחובר לזונדה, קטטר ומכונת חמצן, עדיף על פני למות בגיל 60 מדום לב בעודך בריא כשור?

והאם הקריטריון לרצון להמשיך לחיות הוא רק בריאותי?
אם אגיד למישהו, שמע, אתה עומד לחיות עד גיל 120 בבריאות מושלמת, אבל תהיה עני מרוד, מכוער, דחוי על ידי החברה ותבלה לילותיך על ספסלים בגינות ציבוריות.
האם יש טעם לחיים הללו?
ומה עם מות אדם יקר? או שבר כלכלי חסר מוצא?

בואו נחשוב לרגע על החיים. (הגדרת החיים: האירוע הזה שאנו בני חלוף בו) ואני לא מדבר על חריגים בדמותם של טיפוסים דיכאוניים, שמרגע לידתם שעון החול מתקתק עד להתאבדותם הידועה מראש.
אני מדבר על אנשים נורמטיביים, שחיים ואוהבים את החיים.
היכן עובר סף שבירה בחייו של אדם, שבו הוא יאמר- טוב לי מותי מחיי?

לפני שתגידו לי "לך משוגע, מה באת לדכא אותנו" , בואו נלך בשיטת הסלמי ונאתגר את החשיבה בכמה שאלות שנפנה לאדם נורמלי :

האם תחפוץ להמשיך ולחיות את חייך לאחר שיכרתו לך את האצבע הקטנה ברגל?
אני מניח שהתשובה תהיה "כן".

האם תהיה מוכן לחיות לאחר שיכרתו לך את כל הרגל?
גם כאן אני מניח שרוב האנשים יאמרו שכן.

האם תהיה מוכן להמשיך ולחיות במידה שתאבד את שתי ידייך ואת שתי רגליך?
באם עדיין התשובה תהיה "כן" , הבה נרחיב ונבדוק מה תהיה התשובה אם בנוסף לאובדן הגפיים, אותו אדם יהיה גם עיוור וחרש?
וגם יאבד את כל הונו בדרך?

היכן עובר הקו שמעבר לו התשובה תהיה "לא! לא רוצה לחיות"?

לא אזיין לכם את השכל בדוגמאות נוספות. אני רק רוצה לומר, שלחיות זה טוב, אבל ממש לא בכל מחיר.

שאלה פילוסופית שמטרידה אותי רבות, היא המלחמה על החיים.
מה מניע חולה במחלה איומה וחשוכת מרפא, היודע בוודאות שכל יום שחולף רק מרע את מצבו, ושאין לו שום תקווה ריאלית להחלמה, להמשיך ולהיאחז בכל בדל של חיים?
לו המין האנושי היה זוכה לחיי נצח – ניתן עוד להבין את הרצון לצלוח את המחלה או המשבר ולהמשיך.
אבל לא. הרי כולנו נמות במוקדם או במאוחר.
גם אם אדם חטף בגיל 60 מחלה איומה, נלחם ככל יכולתו, שרף את כל הונו על תרופות, סבל יסורי שאול וצלח את המשבר, הרי שבסך הכל האריך את חייו בעוד קצת. שנה, שנתיים אולי שלוש. זה כל הסיפור. לא חיי נצח.

מה שאני מנסה לומר, הוא שבהחלט יתכן מצב בו אדם שפוי לחלוטין יבחר באופן רציונלי ומחושב, שהגיע זמנו לצאת מן העולם הזה.
אין לנו השפעה על בואנו לעולם, אבל בהחלט יש לנו השפעה על עזיבתו.

יש פתגם באידיש שאומר: "בֶּעסער א גרינגער טויט איידער א שווער לעבן (טוב למות מיתה קלה מלחיות חיים קשים)"

ומה שאסביר מעכשיו והלאה, הוא איך דווקא האופציה הקלה לצאת מהעולם הזה, משפרת את חייו של האדם, הופכת אותו לאופטימי יותר ועשויה לגרום לו לרצות להמשיך ולחיות. מבולבלים? תישארו איתי.

בואו נחזור למשפט הפתיחה שלי.
ראוי כל אדם שפוי שישא בכיסו גלולת ציאניד.

תארו לכם שהגלולה הזו שוכנת בכיסו של האדם.
והאדם נקלע בחייו לימים קשים יותר או פחות.
האופציה המיידית לבלוע את הגלולה ולמות קיימת למולו והוא שוקל אותה.
מה שרץ לו בראש באותו הרגע, זה "האם הסיטואציה הנוכחית שלי מצדיקה לבלוע? האם זהו באמת מצב כל כך קשה וחסר תקווה שזהו הרגע?"
וברגע שהמחשבה הזו קיימת הוא מתחיל לשקול באופן מדוד את סיכוייו להתאושש מהמכה, וברוב המקרים, גם יגלה שקיים סיכוי טוב לצאת מזה. ואם לא- תמיד אפשר לבלוע. הגלולה הרי בכיס ולא בורחת לשום מקום.

המצב משול לדעתי, למצב בו לוקחים אדם ומכניסים אותו למחנה סגור, בו עליו להתמודד עם אתגרים קשים מאוד- פיזיים ומנטליים.
האדם נאבק. הגוף כואב ופצוע, הנפש שבורה.
באם זהו מחנה סגור שלא ניתן לברוח ממנו (למשל כלא) – הרי שהמשבר הנפשי קשה שבעתיים ונקודת השבירה קרובה.
אבל אם האדם יודע- שהמחנה אינו נעול ואינו מפוקח, השערים פתוחים והיציאה תלויה רק בו ובכל רגע שירגיש שדי לו- הוא פשוט קם ועוזב…
האם זה לא יגרום לו למשוך את סף השבירה שלו גבוה עוד יותר ולא להשבר? לסחוב עוד קצת? לבחון את הסיבולת שלו?
האם זה לא יגרום לאנשים להעז קצת יותר?

נושאים: פילוסופיה בגרוש | 30 תגובות »

30 תגובות

  1. מאת אפיפיורית :

    איכות ולא כמות זה העניין.
    אין פה click in click out scenario
    יש תתחושה שהגלובוס זה בית סוהר מדומה והיעוד של הנושמים זה לעבוד ולשלם מיסים….

  2. מאת tazuta :

    לרוב יש לי הרגשה שנטיית הרוב היא להעדיף כמות ולא איכות. אם זה באוכל, אם זה בחופשות "הכל כלול" ואם זה בתוחלת חיים…

  3. מאת אפיפיורית :

    הרוב לא קובע
    הלחץ החברתי לעבוד ולצרוך דברים כדי לשדרג תחיים מתפרש כמן קונספירציה מהתקשורת שמטרתה לשטוף
    תמוח של הציבור ולשעבד אותו.

  4. מאת tazuta :

    מסכים איתך לגבי התפיסה. יש בהחלט שטיפת מח סדרתית מסחרית שגורמת לנו לצרוך הרבה מעבר למה שאנחנו צריכים באמת. החל ממזון, דרך ביגוד וכלה בתרופות. אנחנו מוציאים הון על דברים לא באמת נחוצים. אנחנו רק "משוכנעים" שהם נחוצים.
    אבל אני לא מסכים שהרוב לא קובע…
    יוצאי הדופן הם תמיד מיעוט. לזה שלעיתים הם צודקים אין קשר לזה שהם נשארים במיעוט… הנורמה נקבעת לפי תפיסת הרוב. לטוב ולרע.

  5. מאת אפיפיורית :

    אבל הרוב הוא לא בהכרח הרוב.
    כי משהו מאמין שהרוב חושב מחשבה מסויימת כי הוא שמע בתקשורת שהרוב חושב מחשבה מסויימת (למרות שזאת טענה שקרית ע"י מיעוט) לא צריך להשפיע על משהו שחושב שהרוב חושבים משהו

    הדרך היחידה לצאת ממצריים לחוף מבטחים זה לאלצעוד עם העדר.

  6. מאת נעמה :

    אני לחלוטין מסכימה איתך. השאלה היא רק מאיפה אני משיגה גלולת ציאניד?!

  7. מאת tazuta :

    היי נעמה… שאלה מצוינת אבל לצערי אסור לענות לשאלה כזו….

  8. מאת מדוכאת :

    אני לא יודעת מה לגבי אחרים אבל אני לא נולדתי עם שעון חול על זמני
    עד גיל 19 אפילו הייתי בסדר "רגילה" כיום אני כבר 6 שנים נאבקת נלחמת
    לפעמים נראה לי קל יותר לנוח בקבר השינה המתוק
    אבל אני נלחמת למען המשפחה שלי
    אבל אולי עוד אקח מתישהו את הגלולה

    איש לא מבין כמה זה כואב להתעורר כל יום עם ייסוריי מחשבות עם בטן מתהפכת ופחד תהומי.

  9. מאת tazuta :

    היי מדוכאת.
    כאב לי לקרוא את תגובתך.
    קודם כל הרעיון שלי הוא שדווקא הידיעה שהחיים סופיים- מאפשרת לנו להתמודד, לנצח את השדים והפחדים ולצלוח אותם. למה להרים ידיים? דווקא הידיעה שהאופציה האחרת אפשרית היא זו שנותנת מוטיבציה להמשיך ולהתגבר. החיים יכולים גם להיות יפים מאד, תקראי פוסטים שלי על מהו אושר. הוא בהחלט נגיש ואפשרי. את צעירונת וכל החיים היפים רק מחכים למיצוי.
    http://www.tazuta.com/?p=52
    אני מבין את תחושות הכאב והפחד. אבל מעטים הם המקרים שבהם אין באמת טעם לחיים. ביקור במוסד גריאטרי יכול להכניס לפרופורציות. לא הכל הוא דרך ללא מוצא. ברוב המכריע של המקרים יש טיפולים ופתרונות מצוינים. אני מציע לך לטפל, להתמודד ולהצליח.

  10. מאת שירה :

    בקיצור איך ואיפה משיגים גלולות ציאניד?

  11. מאת tazuta :

    שירה…זו שאלת מליון הדולר…אני מאמין שתוך שני עשורים היא תימכר ללא מירשם בבתי המרקחת…

  12. מאת Resident Mockery :

    אחלה של רעיון. גם אני רוצה. אני חושב שאם לא מתכוונים לצאת מהעולם בטרם עת, לפחות כדאי לאותת על כוונה כזאת.
    בא לי לכתוב בבלוג שלי "להתראות עולם אכזר", אך לא להיות היחיד שעושה זאת. צריך עוד ועוד אנשים שמאותתים על רצון לבלוע את גלולת הציאניד. לא סביר שיאשפזו את כולם בבתי חולים לחולי נפש.

  13. מאת tazuta :

    RESIDENT – ממש אין צורך להפרד מהעולם כל כך מהר ללא סיבה :-)
    ציינתי בפוסט סולמות של חוסר טעם לחיות….אם לא נמצאים בשלב הכי נורא בסולם- אז חבל על הגלולה…וגם על החיים…

  14. מאת Resident Mockery :

    חלילב לי מלהתאבד בשלב כל כך מוקדם. רק לאותת על כך ברצוני, וצריך שיהיה ברור שאני לא סתם מחפש צומי.

  15. מאת Rule :

    the reason why someone would contemplate the latter is because of poles.
    poles try to breath Your air at Your own expense…sticking their nose in Your anus…as if it was a national tradition

    Exclaimer: the following piece does not harbor any homophobic sentiment.
    The term “buttman” needs to be taken in it figurative, not literal sense.

    Everyone may not be butteaters in israel,,,but everyone partakes of butt.
    Butteating in israel is a trend…and everyone who indulges in the practice…is not necessarily homo…though definitely homogeneous.
    It seems that the latter are looking for a kernel…a kernel of corn that is…as they are shit-readers…not unlike coffee readers.
    These have a compulsion to find out what You had the night before.
    They will look in vain for a shape resembling corn and will charge You for the act…regardless.
    Not to be confused with batman…who reportedly is an upstanding member of society…the buttman is a pest.
    He labors under the assumption that he is entitled to Your air…until You have to spray the pest… thus reclaiming Your exclusive oxygen.
    The butteating phenomenon…is not uncommon and Breatharians should be notified…lest Their holy shit will be duly assessed.

  16. מאת tazuta :

    היי RULE …נימוק מקורי את/ה מעלה כאן…

  17. מאת היכן אפשר להשיג גלולת ציאניד? :

    מסכימה עימך….אבל היכן אפשר להשיג גלולת ציאניד?

  18. מאת היכן אפשר להשיג גלולת ציאניד? :

    מסכימה עם כותב המאמר, אבל איפה אפשר להשיג גלולת ציאניד?

  19. מאת tazuta :

    זו תשובת מליון הדולר :-)

  20. מאת דני :

    ובכל זאת, מצאת כיוון אל הגלולה הלא מושגת?

  21. מאת tazuta :

    דני- עדיין לא…

  22. מאת א"ח :

    האם יש סבל לאחר הבליעה ?

  23. מאת tazuta :

    אי אפשר לדעת…. אף אחד לא שרד כדי לספר…

  24. מאת גיליגן :

    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3583191,00.html

    כתבה שמחזקת את הנושא

  25. מאת רון :

    האם דיגינטס לא מטפלים גם באנשים דיכאוניים?

  26. מאת tazuta :

    היי רון
    למיטב ידיעתי לא. הם מטפלים בחולים סופניים בלבד.

  27. מאת דפדפ 1 :

    נו אז איך אפשר להשיג את הגלולה המדוברת?

  28. מאת tazuta :

    דפדפ- זו שאלת מליון הדולר :-)
    עד שיעבור חוק מסודר.

  29. מאת הילה :

    חשבתי שאני היחידה שחושבת ככה. הלוואי והייתה לי גלולה כזו, הייתי מרגישה בטוחה יותר…ואני לא בחורה דכאונית. זה תמיד נשמע לי הדבר ההגיוני:)
    אחרי שאני רואה ומכירה אנשים שלא שולטים במצב שלהם, אבל אני דיי בטוחה שלא היו בוחרים להשאר בחיים. מישהו הבין איך קונים/משיגים?

  30. מאת tazuta :

    היי הילה
    גם אני לא דכאוני :-) ובכל זאת אני חושב שזה צריך להיות בכיס…
    אין לי מושג מהיכן משיגים. אולי ביום מן הימים תפיסה זו תהפוך לנורמה וימכרו בכל בית מרקחת…

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות