פרופורציה אהובתי

הלך עליכם קוראי היקרים. זה הולך להיות פוסט חופר. צר לי, אבל אחרי קערת צ'יפס ענקית, חצי ליטר בירת חיטה ישראלית מצויינת ויום עמוס באקטואליה, החלטתי לכתוב משהו שמסתובב לי בראש כבר לא מעט זמן. בפוסטים שונים בעבר הצגתי את עמדתי הלא אוהדת למה שעבר על העיתונות הכתובה והמשודרת בשנים האחרונות. ההיסטריה הצעקנית, הנסיונות לכפות אג'נדה, המעבר מגוף מדווח או מבקר או נוקט עמדה לגוף שכופה עמדה ומייצר את החדשות במו ידיו.
האבולוציה המטרידה הזו מקצינה ומאיצה בסדר גודל מפחיד. התחרות, האינטרסים הכלכליים, האג'נדה, הלחץ והפחד מהמתחרה, הפכו את העיתונות למה שהיא היום. שטחית, פחות אחראית, פחות מדוייקת וחסרת פרופורציה. הנחרצות הבלתי נסבלת שבה השערות/הערכות/תפיסות עולם מקבלות מעמד של אמת מוחלטת, מטרידה ומסוכנת. לא כולם ביקורתיים ולוקחים בערבון מוגבל את שכתוב בעיתון. חלק מתייחס לזה כדברי אלוהים חיים, וזה הדלק שמניע את המגמה הזו.
כתבתי בעבר שכותרות שטותיות היום בעמוד הראשי כתובות בפונט גדול, בולט וצעקני יותר מאשר הכותרת שהכריזה ב 1948 על סיום המנדט והקמת המדינה. לכו לארכיונים ותראו את זה. תתחרפנו.
הזילות המבישה של שימוש בביטויים טראומתיים (ע"ע שואה) והיום נזרקים לחלל האוויר בלי שום שיקול דעת.
אז לטובת הקוראים שאינם צרכני אקטואליה כבדים (וגם אלו שכן…) החלטתי להגדיר  מילון מדובר למונחים עיתונאיים שאנו נחשפים אליהם כל הזמן. כשמבינים את המשמעות האמיתית של מטבעות הלשון הללו יודעים להתייחס אליהם בביקורתיות הראויה ולנסות לנפות את המשמעות האמיתית והאובייקטיבית.

שנוי במחלוקת (מוכר גם כ מעורר מחלוקת)
תיתקלו במונח הזה כשהוא מוצמד למישהו- למשל- הסופר השנוי במחלוקת, או למשהו, כמו העמדה השנויה במחלוקת או דבריו השנויים במחלוקת של…
וכאן נשאלת השאלה: מי האובייקטיבי המוחלט שלפי עמדתו נקבע מה שנוי במחלוקת או לא? זו הרי הצגת צד אחד של משוואה.
מי קובע מתי זו מחלוקת ומתי לא? מול מי ? בין מי למי ? בין גישה לגיטימית ללא לגיטימית? ומי קובע מה לגיטימי ומה לא?  כותב המאמר? העורך?
ואולי יש ל"מעורר המחלוקת" 100 תומכים ולדעה שכנגד רק שניים ?
האם מישהו , לפני שהכתיר משהו כמעורר מחלוקת ערך סקר עם מדגם מייצג שקבע שאכן קיימת מחלוקת? ברור שלא.
אמור מעתה: כשנתקלים במושג "מעורר מחלוקת" זה אומר דבר פשוט: זה לא מתאים לאג'נדה של מי שכתב את המאמר. זה הכל. שום מחלוקת ושום נעליים.

סערה ציבורית (מוכר גם כ סערה או זעם ציבורי )
המושג הזה מוצמד לאירוע או לכוונה כלשהי של גוף, אדם, מוסד, לבצע משהו או למשהו שכבר בוצע. (חוק חדש, תיקון לחוק קיים, העלאת או הפחתת מחיר של משהו וגו')
כששומעים סערה ציבורית מדמיינים מן הסתם עשרות אלפי אנשים מפגינים, מוחים, עולים על בריקדות. אתם מסתכלים החוצה מהחלון, מסתובבים בכיכרות ו….נאדה. אין כלום. אתם מדברים עם אנשים בסביבתכם ואף אחד לא יודע על איזו סערה ציבורית מדובר.
משום שהסערה מתרחשת רק בכותרות העתון או משדרי הרדיו של אותו היום, ונמשכת בדיוק עד השגת הכותרת הבאה- מחר, מחרתיים או בשבוע הבא.
המקום היחיד שבו אכן התחוללה סערה כזו היא בפינת הקפה של מערכת כלי התקשורת, ונכחו בה הכותב ומי שבמקרה נכח שם באותו הרגע.

קריסת מערכות (מוכר גם כ בזיון ו כשלון)
שום דבר אינו מושלם. הכל טוב או רע רק באופן יחסי. בין אם זו מערכת הבריאות או מערכת הבטחון.
אבל בעולם התקשורתי בעיה או מחדל לא יכולה לעלות לסדר היום בפרופורציות המתאימות. לכן חייב להיות מוצמד אליה המונח "קריסה" בהטיות שונות.
היה מחדל באיזה בית חולים ומישהו קיבל עירוי לא מתאים? נכון. זה חמור מאד.
אבל בה בעת ובאותו המקום 3000 אנשים אחרים כן קיבלו טיפול ראוי ונכון. מה שאומר שאכן יש בעיה, שחובה לחקור ולטפל- אבל לחלוטין לא משהו שמצדיק הוספת באנר "קריסת מערכות" בצבע אדום זועק לכתבה בחדשות הטלויזיה. עוול נורא לצוותים העושים עבודת קודש באותו גוף. גם בעיות במערכת החינוך אינן קריסה. יש בעיות. יש לבקרן ולטפל בהן. זו אינה קריסה. אבל זה יגמר בכותרת כמו "הבזיון במשרד החינוך".

נשמעים קולות (מוכר גם כ נמתחת ביקורת על…)
המושג הזה עולה כשמישהו שאינו יכול לפגוע כלכלית בגוף התקשורת (שר, חבר כנסת, ראש ממשלה, רמטכ"ל- ולא טייקון שמחזיק תקציבי פרסום קרובים לחזה) מעלה רעיון, הצעה או יוזמה כלשהי.
באם היוזמה הזו אינה עולה בקנה אחד עם האג'נדה של גוף התקשורת מייד יוצמד המושג "נשמעים קולות הקוראים ל.." או "נמתחת ביקורת חריפה" סביב הנושא, בלי שום קשר לצדק, לאמת, לעובדות ועוד.
גם כאן בדיוק כמו ב"שנוי במחלוקת" לא תמיד מפורט מי מותח ביקורת, מהם מניעיו הגלויים והנסתרים, כמה מותחי ביקורת יש וכמה תומכים במהלך. הכל מגמתי.
המהלך מחוזק בד"כ על ידי הבאת דוברים (ובעלי אינטרסים) התומכים באג'נדה של הגוף התקשורתי והצגת עמדתם כאמת היחידה.

ה מוערך ה בכיר ה נחשב
תואר המוצמד למישהו (דמות ציבורית, סופר, עיתונאי, במאי, איש רוח, מרצה וכד') רק בתנאי שדבריו ועמדותיו משקפים את האג'נדה של הגוף התקשורתי המעלה אותם או שהוא תומך בקו שהם מובילים.
בעיני מי הוא מוערך? האם יש מדד מדורג המגדיר מתי ראוי איש רוח כלשהו לזכות לתואר מוערך? מנובל ומטה? מפוליצר ומעלה? מ 40,000 עותקים מספרו האחרון? האם יותר או פחות מאיש רוח או דמות אחרת בעלת הישגים תרבותיים זהים, אך עמדותיה הפוכות לאג'נדה של הגוף המדווח? האם מבט מיוסר שווה כמה נקודות ?
הסיטואציה מגוחכת במיוחד כאשר מצטטים עיתונאי או סופר זוכה פוליצר/נובל ומצמידים לשמו את התואר מוערך, אך אם יש במקביל דיעה הפוכה בתכלית המוצגת על ידי איש רוח אחר- שגם הוא זוכה פוליצר/נובל הרי שהתואר מוערך לעולם לא יופיע לצד שמו (או שיזכה לתואר שנוי במחלוקת ע"ע), אם בכלל דעתו תפורסם או תובא לידיעת הציבור…

סהרורי (מוכר גם כ הזוי)
זוהי תמונת הנגטיב של "המוערך".
תואר זה יוצמד לכל מי שעמדתו אינה משקפת או נוגדת לגמרי את עמדתו של הגוף התקשורתי והאג'נדה שלו.
לא משנה מעמדו של האדם. מרצה בכיר, סופר חכם ועתיר הישגים, עיתונאי עם רייטינג עצום. כל זה נמחק ברגע שהוא מציג את דעותיו הסותרות את הקו המנחה של גוף התקשורת – מייד מוצמד לשמו התואר סהרורי.

קיצוני
תואר המוצמד אוטומטית לכל מי שמעז להציג עמדה הפוכה לעמדותיו של הגוף התקשורתי המוביל אג'נדה כלשהי ובמקום להיכנע לקונצנזוס ה"נכון" ולהרכין ראשו, מעז לעמוד על דעתו, לא להתנצל וממשיך לבטא אותה באומץ, רהיטות וביטחון עצמי רב תחת כל עץ רענן.

משיחי
זו האבולוציה הטבעית והמפותחת של המושג קיצוני (ע"ע).
מאחר והשימוש במילה קיצוני הפך להיות כה שכיח ומוצמד בהינף מקלדת לכל מי שעמדותיו לא נראות לצד השני וכבר לא מרשים אף אחד, חייבים היו למצוא מושג שטרם הגיע למצב של זילות. משהו שיסביר שהנ"ל הוא לא סתם קיצוני אלא משוגע של ממש. המושג הבא בתור הוא משיחי. זה מצלצל טוב פונטית ויוצר אסוציאציה של תמהוני בגלימה וזקן ארוך עם מבט מטורף בעיניים. מעולה. כל מה שצריך כדי שהקורא יבין מול מי הוא עומד…

שואה או גזירות
לא מדובר כאן בהשמדת עם ולא בהפעלה מחודשת של המשרפות.
שואה יכולה להיות החלטת ממשלה לקצץ בביטוח הלאומי או לצמצם את פעילות מעונות היום.
גזירות (שזכינו לטעום אצל פרעה, המן, חמלניצקי או האינקויזיציה) הן ההגדרה המתאימה ביותר להעלאת המע"מ באחוז אחד, או העלאת מחיר הלחם ב 4 אגורות.

בין המרכאות (מוכר גם כ הוספת סימן שאלה בסוף משפט)
זהו הכסת"ח המשפטי האולטימטיבי.
כשמביאים כותרת (נוראה ככל שתהיה) אך שמים אותה במרכאות- כציטוט של מישהו או ציטוט ממשהו – הכל מותר. אין שום מגבלה, שום אחריות ושום מידת רחמים, שהרי זה לא העיתון כתב או קבע. הוא רק מצטט…למשל:
"השגריר הישראלי ביצע מעשה סדום בכבשה" או "השר דחף לי מקל של מטאטא לתחת" . זה מה שיהיה כתוב בכותרת הענק ורק בגוף הכתבה יופיע המשפט הבא: כך טוען נציג איראן לועדה….
גירסה אחרת היא הוספת סימן השאלה בסוף הכותרת:
הכותרת תהיה: האם השגריר הישראלי אונס כבשים?
ובגוף הכתבה יהיה : זו השאלה שעלתה בעקבות דבריו של הנציג האיראני….