טזוטה ברישניקוב

ברצלונה. לפני כמה שנים. לילה אחרון של נסיעת עסקים. שבוע שלם ביליתי בעיר התוססת הזו, משלב פגישות עסקים, סמינרים משעממים, ביקור בכל האתרים ש"חייבים לראות" וטיולים רגליים במשך שעות. שוטטות מענגת שמטרתה ללכת לאיבוד ברחובות העיר.
הטיסה שלי מחר בשבע בבוקר וכל הלילה פנוי. המזוודה כבר ארוזה ואני לבד.
מחלון חדר המלון ראיתי את הפאב שממול. התחנה האחרונה והשלווה שלי בכל לילה לפני המיטה.
דווקא הערב לא רציתי לחזור לשם. רציתי רעש. רציתי מוסיקה. רציתי מועדון.
אבל אני לא יודע לרקוד. אני (כמעט) אף פעם לא רוקד. גם בחתונה שלי לא רקדתי.
אחת לכמה שנים, כשיש באמת משהו יוצא דופן, עירוב של חברה טובה, אלכוהול משובח וסיבה מספיק משמחת , אני מקים את גופתי מהכסא ומבלה מספר דקות על רחבת הריקודים תוך נפנוף גפיים חסר קורדינציה ונטול חן המלווה בדריכה על רגליהם של הסובבים. כזה אני. זהו הריקוד שלי.
זוגתי רקדנית מוצלחת בדיוק כמוני- כך ששנינו לא מבלים יתר על המידה על הדאנס-פלור. זה כמובן לא מונע ממנה לכנות אותי בשם התואר "גלאמטע פיס" – שזה באידיש מדוברת "רגליים מגושמות"…
לפני כמה ימים רקדתי. זה היה במסיבת יום ההולדת של חטובתי. שכרנו גן אירועים, מוסיקה טובה, כל היקרים לנו איתנו. הייתי כל כך שמח ומצאתי עצמי מקפץ ברחבת הריקודים בחוסר תאום מוחלט למוסיקה ו/או לסובבים ונהנה מכל רגע.

ובאותו לילה בברצלונה הרגשתי חשק לזוז. יצאתי מהמלון, הלכתי דקותיים עד לצומת הקרוב ועצרתי מונית.
"קח אותי למועדון סלסה….הכי טוב שאתה מכיר" ביקשתי.
הנהג עשה את העבודה. רבע שעה אחרי כבר הייתי מסודר על הבר במועדון ענק. מסביבי עלמות חן בכמות שהעין לא יכולה להכיל, מפזזות בחושניות, רוקדות זו עם זו, עם בני זוגן וגם סתם לבד, בשמלותיהן הקצרצרות, חושפות רגליים יפות ומידי פעם גם חוטיני או כלום.
מוסיקת סלסה נהדרת מילאה את האוזניים, צפיפות דוחק, המולה, כיף.
אחרי שתי מרגריטות שגמעתי במהירות ובדיחת קרש באנגלית רצוצה שסיפר לי הברמן זרמתי עם המלצת הקטלונית החמודה שישבה לידי בבר והזמנתי קובה-ליברה. קוקה קולה עם רום. בנאלי אבל טעים. ואני מרגיש את האלכוהול עולה ואת הרגליים שלי מקפצות בעצמאות משוחררת.
הרחבה מפוצצת ברוקדי סלסה, צמודים ונעים בחושניות, מחככים חלציהם, מתלטפים. האוירה לוהטת.
ואני מחבק בשתי ידי את כוס הקובה-ליברה הקפואה. בא לי לרקוד – אבל מה לי ולסלסה?
ואז הוא הופיע. לרגע חשבתי שזה שאקיל אוניל. ענק שחור. קרחתו בוהקת. נראה כמו שחקן NBA לגיטימי, קומתו נישאת מעל כל הרוקדים שנראים ננסים. חולצת הוואי לגופו, מכנסי שלושת רבעי ונעלי אדידס ירוקות.
הוא פיזז את דרכו ממרכז הרחבה, הגיע לעמדת הדי ג'יי – נטל את המיקרופון והכריז – "מי שלא יודע לרקוד סלסה שיבוא אלי ואלמד אותו!"
אף אחד לא ניגש. כולם מסביב המשיכו לרקוד והריעו לו.
והתחשק לי לרקוד. כוסאממו. בא לי. רוקנתי את שאריות הקובה ליברה מהכוס וצעדתי לקראתו. כמעט נקעתי את הצוואר כשהסתכלתי לעברו מלמטה למעלה. הושטתי לו את ידי. הוא חייך חיוך ענק שתפס מחצית מפרצופו, חיבק את מותני והתחלנו לרקוד כשהוא מסביר לי את הצעדים.
להפתעתי תפסתי את הפרינציפ. ואני צמוד ל'שאקיל אוניל' ושנינו רוקדים סלסה ואני נהנה מכל שניה בטירוף הזה… עד שלא הבחנתי שהרדיוס מסביבנו גדל והולך, ונוצר מעגל של קהל משולהב שמוחא כפיים וצורח…
כשחזרתי לבר קצר נשימה ומזיע הברמן מזג לי מרגריטה ענקית בכוס של בירה והקטלונית שעדיין ישבה שם שאלה אותי בחיוך ממזרי -"אז מאיפה אמרת שאתה?"….