תעזבו את בית הקפה שלי !

אל תביאו ילדים קטנים לבתי הקפה.

שמתם לב שבתי הקפה שלנו מתחילים לתת הרגשה כמו סניפים של מקדונלדס?

שלא תבינו אותי לא נכון. אני אוהב ילדים, נהנה לשמוע אותם ונהנה לבלות בחברתם. אבל יש מקומות שפשוט לא מתאים להביא אותם לשם.
מצטער, אבל הורים שבאים בערב לשתות קפה בבית הקפה השכונתי, וגוררים איתם חבורה של זאטוטים מצווחים – ממש לא מסתדרים לי עם לגימת האספרסו שלי.

כשאני מגיע לארומה או לארקפה, אני מצפה לחווית בילוי שונה מזו של ארוחת צהריים בשיפודיה או במקדונלדס.
בבית הקפה שלי אני רוצה שקט. אני רוצה לשתות בשקט, לשוחח בשקט, לפעמים גם לעבוד על הלפטופ שלי בשקט, ולהנות מהקפה שלי. שמתם לב שהמילה שקט מופיעה יותר מפעם אחת…..

גם להורים לילדים קטנים בא לשתות קפה בערב. אז מה יעשו? ישלמו לבייבי סיטר בשביל זה? חס וחלילה.
פשוט לוקחים איתם את הילדים.
ואז מה קורה? אני נמצא בבית הקפה, מנסה לשבת בשקט, לצלול לתוך עיניה של זוגתי, ומסביבי ילדים משועממים (ובצדק רב, יש לומר) לא מוצאים את עצמם במקום המוזר הזה, ולכן מתרוצצים כאחוזי תזזית בין השולחנות, צורחים בקולי קולות, מפילים חפצים משולחנות, מנדנדים להורים שכבר מזמן הפסיקו לשמוע, מתנגשים במלצרים ועוד….
במקרים אחרים, מתייצבים מולך ילד או ילדה, ומתחילים לשיר לכבודך את המיטב של טיף וטף, כולל הכוריאוגרפיה.
ומה תעשה? מצד אחד מתחשק לך לקום ולשבור שולחן על הראש של האמא או האבא שלהם, אבל אתה לא רוצה לפגוע בילד, ולכן מחייך אליו כמו דביל.
הבעיה שגם השעשוע הזה מחזיק מעמד בדיוק עוד חמש דקות ואז מגיע שלב הצרחות. בהתחלה הצרחות מכילות בתוכן מילים ברורות כמו "אמא" , "נמאס" , "משעמם" ו"הביתה". אבל חיש קל המילים נעלמות ונשארות צרחות נטו, בטונים שונים ובעוצמות שונות.

אני מייחל ליום שבו בתי קפה יגבילו את הכניסה בשעות אחר הצהריים והערב לילדים קטנים. אני יודע שזה לא יקרה, במיוחד במדינה עתירת ילודה כמו שלנו, שבה גוררים את הילדים לכל מקום.

אבל מותר לקוות.