פיאט 132

לפני מספר ימים נתקלתי באחד מאתרי החדשות באייטם רכילותי שעשה לי פלאשבק ללילה אחד ומוזר שחויתי כשהייתי חייל בסדיר. האייטם עסק באחת הדמויות שחלקה איתי את אותו לילה פסיכדלי ונעלמה מהתודעה כבר עשרות שנים.
לפני שנכנס לעומק הסיפור אני צריך להתוודות שאחת התכונות הבולטות ואולי הרעות שלי היא שליטה עצמית. אני טיפוס שנמצא בשליטה. אני מכיר את מגבלותי, למשל באלכוהול ואף פעם לא עובר אותן. אין סיכוי שתראו אותי שותה ועולה לרקוד על שולחן עם חיוך גדול…
למה זו אולי תכונה רעה ? כי יש סיטואציות בחיים שיתכן והיה כדאי לאבד בהן קצת את הראש. להשתחרר ללא עכבות. אספר לכם על אחת כזו.
שנות השמונים המוקדמות. אני חייל בסדיר בחופשת סופ"ש. באותה תקופה היה לי חבר מבוגר ממני בכמה שנים. גדי.
את גדי הכרתי מספר חודשים קודם לכן, כשעלינו יחד על טרמפ. הוא מילואימניק ואני בסדיר. בנסיעה הארוכה מצאנו נושא שיחה משותף ששילהב והיפנט אותנו. מוסיקה.
גדי אהב בדיוק את המוסיקה שאני אהבתי. רוק מתקדם, קראוטרוק גרמני, רוק כבד. לשנינו היה אוסף תקליטים מכובד, וכך יצא שמייד אחרי אותה הנסיעה בה הכרנו, הפכנו לחברים שנפגשים בתדירות גבוהה- אצלו או אצלי לערבים שלמים של בילוי משותף וחוויות מוסיקליות. לילה אחד שמענו בלופ במשך שעות רבות את השיר SYMPATHY של אוריה היפ תוך צרחות וריקודי פוגו …
גדי היה הומו בתהליך של יציאה מהארון, ואני תמכתי בו בתקופה הזו גם מול עצמו וגם מול הוריו הפולנים והשמרניים- בתחילת שנות השמונים הסובלנות להעדפות מיניות לא היתה טריויאלית כמו היום.
הוא עסק בתחום הפקות אופנה. תפעול תצוגות אופנה, צילומים ועריכה של קטלוגים.
באחד הימים גדי התקשר והזמין אותי להגיע אליו בשישי הקרוב בערב. תבוא, הוא אמר. יהיו כמה חברה שלי שבטח תשמח להכיר, יהיה שמח.
באותו שישי הגעתי אליו הביתה. עם גדי בחדר כבר היו עוד בחור ושתי צעירות. את הבחור ואת אחת הצעירות זיהיתי מייד. לא הכרתי את שמם, אבל דיוקנם התנוסס מידי פעם בשלטי פרסום ברחוב ובמודעות בעיתונים. את הצעירה השניה לא ראיתי קודם לכן.
גדי הכיר לי אותם. אלון, מירי ואתי. שלושתם עוסקים בדוגמנות צילום ומסלול.
בקבוקי אלכוהול נשלפו, מוסיקה טובה ברקע, והשיחה קלחה עם הרבה צחוקים. גם אז הייתי טיפוס שמתחבר מהר מאד לאנשים חדשים וזורם בכיף. הבחנתי שגדי ואלון עושים עיניים זה לזה. אני התמקדתי במירי ואתי…הקשבתי לסיפורים מאחורי הקלעים של תצוגות אופנה, כל מיני שמות וסיפורי רכילות עסיסיים נזרקו לאוויר…
המח שלי התחיל לעבד מידע. יש בחדר שלושה גברים ושתי נשים. מבין שלושת הגברים שניים מעונינים זה בזה ואני לא אחד מהם. לא ידעתי מה הסטטוס של מירי ואתי והאם בכלל יש מצב שמי מהן תזרום איתי או בכלל….אבל חייל חרמן מרשה לעצמו לפנטז…ולנסות…
אחרי כמה סבבים של אלכוהול אלון שלף ג'וינט. הדליק אותו, שאף מלוא ריאותיו והעביר הלאה.
אני לא מעשן. לא ג'וינטים ולא סיגריות. ונוצרה סיטואציה של ארבעה חברה שנמצאים בהיי מטורף, וטזוטה אחד, בשליטה עצמית מלאה מסתכל על כולם כמו צופה בסרט…וצוחק מהשטויות שלהם. אתי היתה צנונית, אבל מירי ואני התחברנו די מהר. היא צחקה בטירוף מתובנות אבסורדיות שלי על החיים, הגיבה טוב להקנטות הקטנות שסנטתי בה על המקצוע ועל המראה שלה… נשכבה עלי בהתפנקות, מה שאיפשר לי לחבק אותה בנון שלנטיות שהסתירה דם הולם ברקותי וחרמנות גואה בחלצי, תוך שידי האחרת משחקת בשערה.
אחרי הג'וינט השני או השלישי – מי סופר – מישהו מהם זרק רעיון – בואו ניסע לאכול פנקייק בבית הפנקייק בכביש החוף. אני לא זוכר אם אז המקום היה בויתקין כמו היום או צפונה משם.
הרעיון נראה לי רע. אבל הדם שהיה צריך להיות במח עשה דרכו למקום אחר באדיבות שתי הבנות ושיבש את דעתי. כמו אדיוט הצטרפתי לחבורה העליזה שעשתה דרכה לאוטו החדש של אלון. פיאט 132 .
באותם ימים לא היו מכוניות פאר שכיחות בכבישי ישראל. רוב המכוניות היו יפניות קטנות או פליטות שנות השבעים בנפחי מנוע של פחות מ 1000 סמ"ק שבקושי סחבו. מכונית גדולה ומפוארת היתה הפיאט 132 בנפח מרשים (נכון לאז) של 2000 סמ"ק. הדגם הכי יוקרתי של פיאט באותה עת.
אלון ישב ליד ההגה, גדי במושב שלידו, ואני הייתי במושב האחורי- בין מירי לאתי. חייכתי מהאוזן ועד לשרוך הנעל.
עד שאלון התחיל לנסוע והלב ירד לי לתחתונים.
הוא נסע בתוך העיר כמטורף. חצה רמזור אדום, לא התחשב בתמרורים. כשעלה לכביש החוף וסחט את דוושת הדלק עד הסוף, מחוג המהירות הראה מעל 150 קמ"ש.
במכוניות היום מהירות כזו היא שיוט בלתי מורגש. במכוניות של כמעט שלושה עשורים אחורה, עם נהג לא מאוזן, בלי מזגן ובחלונות פתוחים הרעש והתחושה הם של 300 קמ"ש ברכבת הרים.
אתי מימיני נשענה אחורה, ושלחה את רגליה הארוכות אל מעל המושב הקדמי. מירי שלשמאלי נשענה עלי בחצי שכיבה תוך שידי חובקת אותה ושלחה את רגליה אל מחוץ לחלון הצדדי.
ובמצב הזה, שבו אני מחוץ בין שתי דוגמניות יפהפיות, במקום להנות מהרגע, להתקדם עם היד שלי במעלה גופה של מירי, לזרום ולראות לאן זה יקח אותנו, יצאתי מהקטע. אני בשליטה מלאה, פיכח יחיד בקבוצה של מסטולים, קפוא כמו שלגון וצופה באימה באלון מפלס דרכו בסלאלום מטורף בכביש החוף בין מכוניות שצופרות לו בבהלה.
אבל לארבעת הממוסטלים באוטו זה לא הזיז. הם צרחו צרחות של אושר, שרו בקולי קולות, ורק אני כמעט צרחתי בבעתה וחשבתי שנשמתי פורחת. דמיינתי את המכונית מתרסקת ואת כולנו הופכים לסטייק טרטר- מה שלא היה רחוק מהמציאות.
המחשבות הללו הורידו לי את מעט הזחיחות שהאלכוהול נטע בי וחידדו עוד יותר את השליטה העצמית שלי- מה שגרם לי לסבול מהסיטואציה עוד יותר….
הגענו בשלום לפנקייק. פתחנו שולחן וזללנו עד שהסאטלה חלפה. הנסיעה חזרה היתה הרבה יותר רגועה ושקטה- אבל גם הרבה הרבה פחות עליזה…
משם כבר הלכתי הביתה. הכיף הספונטני התפוגג. הספיק לי.
לא פגשתי שוב את אלון, מירי ואתי. ראיתי אותם בתמונות בכל מיני פרסומות וקטלוגים במשך השנים עד שגם הם נמוגו מהתעשייה. גדי נסע לחו"ל כמה חודשים אחרי זה והקשר נותק. על אלון קראתי עכשיו את אותו אייטם רכילותי…מסתבר שהוא עדיין בעולם האופנה אבל מהצד השני של המערכת…