במעלית

שעת בוקר מאוחרת. פגישה אצל לקוח. נכנסתי ללובי של מגדל המשרדים ולחצתי על כפתור הזימון של המעלית. בשעה הזו יש בד"כ מעט אנשים בלובי. רובם במשרדים. יום העבודה כבר רץ.
המעלית שהגיעה מאחת מקומות החניון עצרה ונכנסתי. במעלית היתה רק צעירה חמודה. מחוייטת, שיערה אסוף לקוקו סולידי, מטופחת.
איך שנכנסתי למעלית היא עיוותה את פניה בשאט נפש וזזה בעצבנות. מוזר. רק שנינו במעלית, אנחנו לא מכירים וכבר היא סולדת ממני?
לחצתי על כפתור קומה 21, היעד שלי, וראיתי שהכפתור היחיד שלחוץ הוא הקומה ה 18 . לשם היא צריכה.
בינתיים הסתכלתי במראה, לנסות ולמצוא רמז לקבלת הפנים שזכיתי לה. נכון, אני לא ג'ורג' קלוני- אבל גם לא הגיבן מנוטרדם.
לא מצאתי שום סיבה. נראיתי בסדר, הרחתי טוב.
אבל העלמה במעלית ממשיכה להיות מוטרדת מנוכחותי. ואני מרגיש את המתח, את חוסר הנוחות שלה. מדלגת מרגל לרגל, מביטה בי במבט מיואש וזועף, ומייד בצג הדיגיטלי שמראה את הקומה הנוכחית- כמו סופרת את השניות ליעד ומקפצת במקומה.
איפשהו בקומה 10 היא נראתה כמי שעומדת להתפוצץ, כמעט חובטת בדלתות המעלית. היא נעצה בי מבט עוין, שוב בצג, ואז לחצה כמעט בהיסטריה על לחצני הקומות 11 , 12 , 13 – רק לברוח מהמעלית. וממני.
המעלית האטה בקומה 12 לקראת עצירה. הצעירה ממש נצמדה לדלת הסגורה, כמחבקת אותה בשתי ידיים עד שתואיל להפתח, רוקעת בעצבנות ברגלה. המעלית כמעט עצרה ואז זה קרה. מאחוריה של הגברת נשמע קול שריקה צרוד ומתמשך של נוד ארוך שברח לה ממש ברגע שנפתחו הדלתות. ענן כבד של סירחון הציף את המעלית והיא נמלטה כמעט בריצה, מבלי להביט לאחור, משאירה אותי בצחנה חונקת. ברחתי בקומה ה 13.