עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

המוסיקה שאני אוהב

18 ביוני, 2008 מאת

מוסיקה גורמת לי אושר. בחלק זה של האתר אספר על אמנים ויצירות מוסיקליות שאני אוהב, ואצרף לינקים לאתרי הבית של האמנים ולמקורות מידע חשובים בתחומי המוסיקה.

הלהקה שהשפיעה על חיי יותר מכל הרכב מוסיקלי אחר היא "פינק פלויד".
מאז שמעתי לראשונה, בגיל 12 את האלבום "הצד האפל של הירח" ובעקבותיו נסחפתי עמוק לתוך המוסיקה של ההרכב המופלא הזה, הפכה המוסיקה של פינק פלויד לפס הקול של חיי. אני מכיר בעל פה כל תו וכל מילה מהאלבומים שיצרו. הקשבתי ואני עדיין מקשיב ליצירות הללו אינספור פעמים בעשרות השנים האחרונות ובכל פעם הקסם מתעורר מחדש.
מלבד כל אלבומי הלקה יש לי את כל אלבומי הסולו של חברי ההרכב.
כמו כל מעריץ פינק פלויד, יש תמיד את הדילמה מי הדמות בלהקה שאותה אתה מעריך והיא מהווה עבורך את לב הלהקה.
יש הסבורים כי פינק פלויד היא רוג'ר ווטרס, ויש הסבורים כי פינק פלויד היא דיויד גילמור. אני סבור שבמקרה של הלהקה הזו השלם גדול מסכום חלקיו וארבעת יצרו יחדיו הרכב מופלא ועל זמני.
עם זאת, אני נוטה יותר לחסידי דיויד גילמור. אני אוהב את המלודיה שלו, את הליריות ואת הרגש הנובע מכל תו ביצירתו. גילמור הוא איש צנוע שלא מחזיק מעצמו.
את ווטרס אני מעריך מאד כיוצר חשוב, דעתן ועצמאי. אני פחות מעריך ואוהב את הנרגנות, הזעם והכעס שמאפיינים את אישיותו, כמו את המגלומניות שמאפיינת את התנהלותו.

כיוון שההרכב לא פעיל מאז 1994 והופעות סולו של חברי הלהקה נדירות ביותר, לא יכולתי שלא לקפוץ מאושר כאשר דיויד גילמור הוציא אלבום חדש בשלהי 2005 ויצא לסיבוב הופעות עולמי ב 2006 .
כיוון שגילמור אוהב את הקשר האינטימי עם קהלו, הוא מתעקש להופיע רק באולמות "קטנים" של 3000-5000 איש ולא באיצטדיוני ענק.
לכן, השגת כרטיס לאחד המופעים הללו היתה משימה קשה ומותחת, כיוון שמרבית הכרטיסים נמכרו תוך 5 עד 10 דקות מפתיחת הקופות באינטרנט.
אבל הצלחתי, ובמקומות מצוינים. ועל ההופעה של דיויד גילמור באיטליה – אספר לכם כאן.

דיויד גילמור – מרץ 2006 . ההופעה
רומא קיבלה את פנינו במזג אויר נפלא ושמיים כחולים וחפים מעננים. ביציאה משדה התעופה התנפלה עלינו עדת נהגי המוניות, ואני, במה שהתברר אחר כך כטעות פטאלית, בחרתי דווקא בנהג שנראה כמו שכפול גנטי של ניומן מסיינפלד.
המזוודות הועמסו, והנהג החל לנסוע.
לנסוע ? לטוס !!!
מכל נהגי רומא, נפלנו על המטורף הקיצוני ביותר. הנהג הדביק את דוושת הגז לרצפה, ובמהירות של 174 קמ"ש החל לזגזג בין המכוניות על האוטוסטרדה . עקיפות מימין ומשמאל, נסיעה רציפה לאורך קילומטרים רבים על השוליים, אי שמירת מרחק, היצמדות למכוניות אחרות במרחק של סנטימטר, חציית קוים לבנים ומה לא. כמובן שהנהג לא היה חגור בשום חגורת בטיחות.
הרגשתי כמו חלק ממשחק מחשב של מרוץ מכוניות, רק שאני נמצא בתוכו.

בעודי מנסה לשחזר האם זוגתי זוכרת באיזו מגירה מונחת פוליסת ביטוח החיים שלי, והאם מחקתי מהמחשב תמונות שלא ראוי שימצאו לאחר מותי, חיפשתי נואשות את חגורת הבטיחות במושב האחורי רק כדי לגלות לחרדתי שהיא פשוט לא קיימת. מישהו גזר אותה והשאיר בדל חגורה למזכרת.
"אין חגורות בטיחות"… סיננתי לעבר החבר שלי, אבי, שישב לצידי המום. "מילא חגורות בטיחות" , ענה אבי, "אתה לא רואה שהוא נוהג רק ביד אחת ?"…
בטח שינהג ביד אחת. הרי ביד השניה הוא מתכתב ברצף ב SMS בטלפון הסלולרי…..וכל זאת במהירות עצומה, נסיעה בשוליים, ופעמיים חציית צמתים באור אדום.
חברים – אני מת על גילמור רק שלא חשבתי, ש"למות על גילמור" יקבל משמעות כל כך מדוייקת ביום הזה….

ערב ההופעה
המונית הביאה אותנו לקומפלקס העצום שנקרא "פארקו דלה מוסיקה", שלושה מבני קונכיה יפהפיים המשמשים למופעי מוסיקה בלבד.
בחוץ עמדו דוכנים שמכרו חולצות של המופע ושל פינק פלויד, 10 יורו האחת. רכשנו לנו חולצות, וברחבת הכניסה קנינו גם תוכניה גדולה ומהודרת ובה פרטים על כל אחד מהמשתתפים במופע.

התור לקבלת הכרטיסים שהוזמנו באינטרנט היה מופתי, והתקדם במהירות. כמו כל פרנואיד מצוי, קינן בי החשש שמא נפלה טעות, ולא ימצאו את הכרטיסים……נרגש וביד רועדת מסרתי את השובר, ותוך שניה הכרטיסים היו בידי. רק עכשיו, רגוע ונינוח ישבתי לזלול איזה סנדביץ קטן בקפטריה של האולם. המופע אמור להתחיל בתשע בערב.

הדלתות נפתחו בשמונה ורבע, ואנחנו נכנסנו לתוך אולם מקסים, בצבעים של אדום ועץ טבעי. הקהל החל למלא אט אט את האולם. חברי אבי ואני שאלנו את עצמנו האם האיטלקים יהיו דייקנים, ויתחילו את המופע בזמן, או שכמונו הישראלים, ימשכו עוד זמן. בתשע בדיוק קיבלנו את התשובה.

האורות באולם כבו. הקהל החל למחוא כפיים באקסטזה. ואז , בחושך, החלו להישמע צלילי הפתיחה של הקטע הפותח את האלבום החדש של גילמור. אלומת אור בודדת הופיעה, והאירה את מרכז הבמה. ושם הוא עמד. לבוש שחורים. בפשטות. פנים מלאות ריכוז. וניגן.
אט אט נדלקו אורות נוספים והאירו את הבמה ואת הנגנים. הנה ריצ`ארד רייט, הקלידן המיתולוגי של פינק פלויד. יושב לצידו של גילמור. צנוע. מנגן בריכוז.
הבמה נקיה לחלוטין מכל תפאורה. כלום. רק כלי נגינה. לא פירוטכניקה, לא גימיקים.
מוסיקה נטו. והסאונד מדהים. המקום הרי משמש כאולם קונצרטים.
הקהל דבוק למושב, מאזין בשקט ובריכוז.

וממש לפי הסדר באלבום נכנס שיר הנושא של האלבום On An Island , בביצוע מדוייק. הבמה כעת מוארת לגמרי באור גדול. גילמור נשמע נפלא. קולו צלול, ללא שמץ של זיוף או צרידות. בצד שמאל של הבמה עומד פיל מנזאנרה, ההוא מרוקסי מיוזיק, נראה מאושר ומחוייך, לבוש חולצה כתומה בוהקת, מחייך לקהל, לגילמור, לעצמו. מבסוט מהחיים ונהנה מכל רגע.
השיר מסתיים, הקהל מגיב בסערה של מחיאות כפיים. גילמור מחייך חיוך קטנטן ואומר: "גרציה. בואנה סרה"…..הקהל שורק באקסטזה.
ואז גילמור ממשיך ואומר, (תרגום שלי) : " למופע שלנו הערב שני חלקים. בחלק הראשון ננגן את כל האלבום החדש (מחיאות כפיים של הקהל) ובחלק השני ננגן כמה קטעים מוכרים…." (מחיאות הכפיים כעת מחרישות אוזניים…) . האורות שוב כבים וגילמור ממשיך לנגן את האלבום.
בתום הקטע הבא גילמור עוצר. אומר תודה, ומציג את כל הנגנים. אחרון חביב הוא מציג את ריצ`ארד רייט, ואז מתרחש מחזה מפתיע. כל האולם עומד על רגליו ומריע ארוכות לרייט, שנראה נבוך מאד מהמעמד ומחייך, מעט מבויש.

הלהקה ממשיכה לנגן את האלבום ברצף בשחזור מדוייק להפליא של הדיסק. אין שום סטיה, שום אלתור, כל תו במקומו. היחיד בהרכב שלא הכרתי קודם הוא המתופף, סטיב די סטניסלאו שמו, ששלט היטב בכל צליל.

בגמר הקטע האחרון באלבום, גילמור מודה לקהל ומודיע שיוצאים להפסקה קצרה שלאחריה "נשוב עם החומר המוכר"……
אני מסתכל בשעון. חלפו בדיוק 54 דקות……האלבום הוא 52 דקות…. הבריטים הדייקנים הללו.

ההפסקה מסתיימת לאחר כ 15 דקות. האולם מוחשך, והצלילים הכה מוכרים של Shine On You Crazy Diamond מתחילים למלא את החלל לשאגות הקהל. הגירסא שנוגנה כמעט זהה לגירסא הקלאסית, אולם גילמור שר בנוסח של הגירסה האקוסטית מתוך ההופעה במלטדאון ב 2002 (שיש גם ב DVD ).

בתום הקטע וכמעט ללא הפסקה, מנוגן Wearing the Inside Out מתוך האלבום דיויז'ן בל, שיר הסולו של ריצ'ארד רייט, כאשר ריצ`ארד רייט שר כמובן את השיר. הביצוע זוכה לתשואות רמות.

גילמור ממשיך עם ביצוע מלא חיים ל Dominoes ובתום השיר מדגיש כי השיר הוא של סיד בארט , מה שמביא לעוד תגובה רועשת של הקהל ולזעקות David We Love You…
המופע ממשיך עם Fat old Sun בגירסה עוצמתית, ובתום התשואות, נשמעות פעימות הלב המבשרות את Breathe ….. ההתרגשות באולם שוברת שיא נוסף, כאשר ההרכב מבצע את הקלאסיקות Breathe+Time מתוך "הצד האפל " , וגילמור מתיישב לו לנגן בישיבה, הו כמה שחלמתי לראות את זה….אני מביט לעבר ידידי אבי, היושב לצידי ושנינו מחייכים חיוך מלא אושר בעיניים בורקות. הנה לינק לקטע קצר.

אני חייב לציין שאחד הדברים שאותי הרשימו מאד היה ההיעדר המוחלט של תפאורה. הרקע לבמה היה שחור ונטול כל סממנים. התאורה עשתה את כל העבודה ואפשרה לקהל להנות מהמוסיקה נטו, להתרכז בנגנים מבצעים את אומנותם, להביט בפניהם, ולא לבהות בגימיקים מסיחי דעת.
משחקי התאורה היו מדודים ומדויקים. התאורה לא השתלטה על המופע, אלא ליוותה בצורה נכונה את הקצב ואת המתרחש. אינטימית כשצריך, חזקה במידה.

הקטע הבא היה High Hopes . אחד השירים האהובים עלי ביותר. גילמור שר כמנהגו, מול מיקרופון גבוה מעט מהמקובל, מותח את צווארו, ובקטעים האינסטרומנטליים, מטייל עם הגיטרה ברדיוס של שני מטר על הבמה, עומד מול ריצ`ארד רייט, ומחליף עימו חיוכים קטנים באינטימיות של זוג נשוי 40 שנה….

פעמון המחלוקת מקיש את נקישותיו האחרונות, ועם היחלשות התשואות אני שומע את הצלילים הפותחים את Echoes .
זהו. אני נוגע בשמיים. אני חש את ליבי הולם בעוצמה, וצמרמורת חולפת בי.
הרגע שבו גילמור ורייט מתחילים לשיר יחד את המשפט "Overhead the albatross"….. היווה את השיא. הרגשתי צריבה בעיניים ואז הבנתי שזולגות לי דמעות של התרגשות. אני לא ילד. כבר ראיתי בחיי דבר אחד או שניים. אבל התרגשות כה חזקה לא חוויתי שנים רבות מאד.
הביצוע מדהים. מושלם. אני עוצם לרגע את עיני ומדמיין את המופע בפומפיי, ואת גילמור ורייט צעירים והזויים מבצעים בדיוק את אותו דואט. וזה קורה כאן ועכשיו. מולי. וזה לא חלום.
גילמור "מתחרע" על הגיטרה בוירטואוזיות מהממת. התאורה משתוללת ומהפנטת, ו 3000 איש נכנסים למסע מטורף וקסום שנמשך 25 דקות מעולם אחר.
עם היחלשות המוסיקה מכסה אט אט עשן שחור את הבמה ומסתיר את הנגנים….בחסות החשיכה הם נעלמים אל מאחורי הקלעים, משאירים את המחשב לנגן לבד את הצלילים האחרונים של היצירה המופלאה.
הלהקה ירדה. המופע הרשמי הסתיים. הקהל כולו עומד על רגליו. שואג ומריע. מחכה להדרן. ואני רוצה שלא יגמר לעולם.

זה לקח בדיוק 5 דקות של תשואות סוערות ורצופות של קהל מהופנט. על הבמה החשוכה נשמעו קשקושי הרדיו שמקדימים את Wish you were here ואז נכנסה הגיטרה. ההרכב חזר לבמה לביצוע נהדר. ללא שינויים וללא אלתורים, כאשר אני מביט סביבי ורואה על פניהם של האנשים מבט אחד משותף. אושר. פשוט אושר. אם אפשר היה לזקק את כמות האושר שהיתה באולם בערב הזה ולהפיץ אותה על פני כדור הארץ, היינו חיים בעולם יפה וטוב יותר.

השיר האחרון היה כמובן Comfortably Numb. ריצ`ארד רייט לקח על עצמו את תפקידי השירה של ווטרס, ועשה זאת מצויין. גילמור נפלא גם בשירה וכמובן בסולו הגיטרה האלוהי שנמשך ונמשך……

אבל לכל דבר יש סוף. השיר הסתיים, וכל חברי ההרכב התקבצו בחזית הבמה לנפנוף שלום ולקידות. שלוש השעות (כמעט) של המופע הסתיימו.
כולם הפנימו בצער שזהו. אין עוד הדרן…..
המסע החלומי הסתיים.
האורות באולם נדלקו ואני, פוסע על ענן, מבין שבשניות אלו מסתיימת אחת החוויות הגדולות של חיי.
בעודנו פוסעים החוצה, לאוויר הקר והנעים של רומא, הצדקנו שוב את מה שאנו טוענים בפני אנשים רבים, מדוע גילמור שונא להופיע במקומות גדולים ומעדיף אולמות קטנים יחסית. החוויה, היכולת של האומן לתקשר עם הקהל ולהיפך, עובדת אחרת באולמות קטנים. מכל פינה באולם ראו מצויין את הבמה, ראו את פניהם של הנגנים ולא על מסך וידאו. ולצערי, את החוויה ברמה הזו קשה לשחזר באיצטדיוני ענק. גילמור צודק חברים.

בדרך חזרה למלון ישבנו במונית, מדברים על מה שעברנו. ידידי אבי אומר לי שעם כמות האדרנלין שיש לו בגוף הוא כבר לא ישן הלילה…..
ואני מחייך. מאושר.
שלחתי לחטובה בישראל SMS קצר ובו כתבתי : חלום. נגעתי בשמיים.
מילים שמסכמות הכל.

את המאמר פירסמתי לראשונה בפורום "פינק פלויד" של תפוז.

נושאים: | 2 תגובות »

2 תגובות

  1. מאת דדו :

    אני רוצה ,אני רוצה מכונית , אני רוצה , אפילו יש לי תוכנית , …,
    let's rockn'roll

  2. מאת canadian :

    Very nice post, good luck! ;-)



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות