מליץ יושר
נאג'י הוא דמות גרוטסקית, כמו יצא ממחזה של חנוך לוין. כל כך דומה לפארוק מהסרט אלכס חולה אהבה. מזה 50 שנה הוא מנהל את בית הכנסת השכונתי ומהווה מעין סופרמרקט של שירותי דת.
בכל אירוע בעל משמעות דתית – חתונה, לוויה, אזכרה, ברית מילה, בר מצווה – הוא שם. עומד בדום מתוח מלוא 148 הס"מ של גופו, מנפח את חזהו ונושא נאום דרמטי, מלא פאתוס וקלישאות, במבטא עיראקי כבד ולשון מליצית עד גיחוך.
יש רק ענין קטן. הנאום הוא אותו נאום בדיוק. לא משנה האירוע.
באם מדובר למשל בחתונה- הוא לוקח את הטקסט מהלוויה, ובכל מקום שבו רשום "המנוח" הוא אומר "החתן". זה כל השוני. יאמר לזכותו שהוא מליץ יושר מושלם. הבעיה עם הנאום האוניברסלי שלו, זה שהוא סלט מבולבל של מציאות ודמיון, זמן ומרחב. לנאג'י אין בעיה לעמוד מתחת לחופה ולהלל את בתוליה המופלאים והשמורים של הכלה החסודה שעומדת לצידו, שופעת הורמונים ועם בטן בחודש שישי, כמו שהוא יכול להפליג בשיבחו של נפטר שעשה את הונו ממכירת בשר פיגולים ולהציגו כצדיק קדוש.
למען הגילוי הנאות אציין שהוא נשא נאום כזה גם בחתונתי….לפני שנים רבות. אז פגשתי בו בבית הכנסת בשכונת מגוריה של החטובה. עוד לא ידעתי על הנאום האחיד והאמנתי לכל מה שהוא אמר עלי….
יוצא לי לראות את נאג'י מספר פעמים בשנה. במפגשים משמחים ובעצובים. משנה לשנה הוא מזדקן וגופו מצטמק, וככל שזה קורה, כך הוא נמתח עוד יותר, נעמד על קצות אצבעותיו ומרעים בקול חגיגי את אותן קלישאות חבוטות.
אתמול היינו באזכרה שנאג'י ניהל. הוא נושא את הנאום , מדבר על קברים נוצצים ומצבות זוהרות בחשיכה, מפליג בזכרונות היסטוריים מתקופת קום המדינה, וסביבו קהל חסר סבלנות ששומע אותו בפעם השלוש מאות. רציתי להשביע את החטובה שלא תיתן לו להספיד אותי אם וכאשר….אבל לא העזתי. לא בריא לעצבן את זוגתי בשטח עמוס קברים פתוחים.
וריחמתי עליו. זה עולמו. כשמגיע זמנו לדבר, הוא נולד מחדש. כמו נדלק זרקור על במה דמיונית. קחו את זה ממנו ותקבלו זקן עצוב שאין בו צורך. כשהסתיים הטקס ניגשתי אליו, דרשתי בשלומו וחיבקתי את כתפו.
נושאים: סיפורים מהחיים | 17 תגובות »
25 בדצמבר, 2010 בשעה 17:47
טזוטה, אין מה לאמר.. אתה צדיק. אורגינל!
שד' יאריך את ימיך בטוב ואת שנותיך בנעימים!
שבוע טוב ומבורך!!!
25 בדצמבר, 2010 בשעה 20:38
גרמת לי לצחוק וגרמת לי לחשוב.נעים מאד טזוטה,אני סמויה בבלוג שלך מלא זמן ועצלנית להגיב אבל תדע שאני כאן!!!!
25 בדצמבר, 2010 בשעה 23:48
זה דור הולך ונעלם
26 בדצמבר, 2010 בשעה 10:24
ליידי! תודה על הברכות..שבוע נהדר לכולנו
26 בדצמבר, 2010 בשעה 10:26
מלאכית…נעים להכיר!
26 בדצמבר, 2010 בשעה 11:25
חחחחח אל תשכח מי עלתה על העניין של הנאום האחיד
26 בדצמבר, 2010 בשעה 12:41
זכורה לי "אדמונית" אחת שעמדה לצידי ונעצה בנאג'י מבטים רדיואקטיביים…
26 בדצמבר, 2010 בשעה 14:42
הזכרת לי שאני כבר לא ככ אדמונית חחחחח צריך צבע
26 בדצמבר, 2010 בשעה 18:49
צלם אותו ותעלה ליוטיוב חחחח זה יכול להיות קאלט היסטרי
26 בדצמבר, 2010 בשעה 21:18
BITCH את מכירה אישית את טזוטה???? איזה כיף לך!!!!!!!
26 בדצמבר, 2010 בשעה 23:09
ירדנה-כיף לו!
27 בדצמבר, 2010 בשעה 10:29
28 בדצמבר, 2010 בשעה 5:23
חחחחחחח
28 בדצמבר, 2010 בשעה 12:48
מהיכרות שלי עם סבתא שלי , לא משנה כמה המחווה לשלמו קטנה . היא עשתה לו את היום.
ואכן במחזה 'אורזי המזוודות' של חנוך לווין יש דמות של מספיד שנותן תמיד אותו נאום
28 בדצמבר, 2010 בשעה 13:17
2 בינואר, 2011 בשעה 2:02
הסיפורים הללו , האנשים הללו , נדמה כאילו באו מעולם אחר .מארץ ישראל הישנה -שבה כל אחד בתחת של השני , אומנם חם ומהביל -אבל היה נעים . הסוג של "המשפחתיות" הזאת בשכונה . זה דברים שלא יחזרו כאן לישראל החדשה 2011 הקרה והמנוכרת.
זה שיעור בסוציולוגיה , זה מה שזה.
2 בינואר, 2011 בשעה 9:38
כל כך נכון ראסטה. בבית הקודם שלי גרתי בבניין משותף בשכונה נחשבת. לא הכרתי כמעט אף שכן, והניכור במעלית בבוקר היה מגעיל. יש פרק קלאסי של סיינפלד, שקרמר שם בלובי הבניין תמונות של כל הדיירים כדי שיכירו ותהיה יותר חמימות. מצחיק ונכון.