עצמאות מפוכחת

לא יהיה שלום. אף פעם לא יהיה שלום. יהיו הסכמי ביניים. הסכמי אי לוחמה. הסכמי שקט. אבל לא שלום. שלום אמיתי לעולם לא יהיה.
אכלתם אותה בפוסט ארוך הפעם…..יום העצמאות היום וזה בוער בי
בין העולם הערבי לעולם הישראלי לא תוכל לעולם להתקיים מערכת יחסים בין מדינית כמו של ישראל למשל עם יוון, ניו זילנד, הולנד, צרפת, הודו, יפן ועוד……
וזה לא בגלל הסכסוך הישראלי פלסטיני. זה אפילו לא בגלל האנטישמיות המובנית. אנטישמיות יש גם במדינות מערביות. הפוסט הזה לא מבודד את הסכסוך הזה אלא מדבר על הקשר מול העולם הערבי הקרוב לנו. אני לא מאמין ששינוי סטטוס ישראלי פלסטיני ישנה משהו ממה שאכתוב כאן. זה רק תירוץ. אילוזיה. המצב המובנה הוא כה עמוק ומוטמע. וזו השקפתי. יש דברים שהם הרבה מעבר לסכסוך.
בינינו לבין העולם הערבי קיים פער כלכלי, חברתי, מדיני ותרבותי בלתי ניתן לגישור. לעולם.
כן. חזרתי על המילה לעולם פעמים רבות. זו לא שגיאת ניסוח.
יש כמה פרמטרים חשובים שקובעים אופי של עם ומדינה. הפרמטרים הללו מותנים זה בזה ותלויים זה בזה באיזון עדין ונוקשה גם יחד. כשכל הפרמטרים הללו מתקיימים או לא מתקיימים אנחנו יכולים להבין עם איזו ישות יש לנו עסק.
משטר דמוקרטי, רמת השכלה גבוהה, כלכלה מפותחת ועושר פיננסי, היעדר קיצוניות דתית.
שתי ציביליזציות דומות המתאפיינות בפרמטרים הללו יחיו בשלום ושגשוג הדדי בסבירות גבוהה. עם או בלי קשר לקיומו של גבול משותף (ואף סכסוך גבול) או השקפה דתית.
שתי ציביליזציות השונות זו מזו בפרמטרים הללו לעולם לא תוכלנה להתקיים בשלום ובשכנות טובה.
זה פשוט. במשטר דמוקרטי, כלכלה מפותחת ורמת השכלה גבוהה, הפרט נהנה מכמות ידע ומידע עצומים שהוא מקבל ממקורות שונים (ואפילו סותרים) , הוא לומד, מעבד מידע ומנתח, מסיק מסקנות ומרחיב דעת. הוא גם לומד לפתח ביקורת בונה על עצמו ועל אחרים. רמת השכלה גבוהה מאפשרת פיתוח עצמי, יזמות עסקית ויצירתיות פורצת דרך שמייצרים תעשיות, המצאות, חידושים שאינם מותני משאבי טבע ואף מפעלי תרבות מרחיבי נפש. היזמות הזו מכניסה למדינה כסף ומבססת כלכלה חזקה. הכלכלה החזקה מאפשרת ליצור תנאי מחיה נוחים, מערכת בריאות טובה, מערכת חברתית מפותחת, ולהרחיב ולהעמיק עוד יותר את ההשכלה. לימודים גבוהים מייצרים יוזמה ופיתוח ברמה גבוהה עוד יותר. מה שמייצר אוכלוסיה חזקה, חכמה, עצמאית, דעתנית ושאפתנית. מעגל קסמים חיובי.
בואו ניקח אזרח מערבי, במקרה הזה ישראלי- שחי בישראל , מדינה מערבית מפותחת לכל דבר. (ולא רוצה לשמוע קיטורים! מה שישראל עשתה ב 64 שנים אין לו אח ורע בשום מדינה אחרת. השגנו בתקופה הקצרה הזו מה שמדינות אחרות הגיעו אליו במאות שנים).
אזרח ישראלי ניזון מהשכלה גבוהה, מעורה באקטואליה, מעודכן בידע עשיר ממקורות מגוונים כמו אינטרנט, כמות עצומה של עיתונים מקומיים ובינלאומיים, שולט בשפות זרות, מקבל תמונת מצב סותרת לעיתים על אותו אירוע לפי האג'נדה של אותו גוף, צופה באינספור ערוצי טלויזיה בשפות שונות שהוא מבין. הוא ביקורתי מאד. לא מקבל דברים כמובן מאליו. חוקר, מתעמת, שואל ומקשה. יש לו חופש מידע, חופש מחשבה וחופש דיבור. 
האזרח במדינה המפותחת רואה עולם. נוסע לחו"ל, נחשף לתרבויות רבות ושונות, למוסיקה, לאוכל, לשיח ציבורי, לנופים, ריחות וטעמים. הוא אזרח העולם הגדול.
קשה למכור לו לוקשים. קשה לתמרן אותו. קשה להוליך אותו באף כמו עדר. כשהוא רוצה שינוי- הוא יוזם אותו. כשיש לו רעיון – הוא מבצע.
אנחנו בטוחים בעצמנו. לא שטופי מח. אין לנו תסביכי שנאה ושלילה אוטומטית ולכן בישראל הולכים למסעדות שמגישות אוכל לבנוני, סורי או פרסי, שומעים מוסיקה ערבית, רואים בשיגרה סרטים איראניים, צופים בשוויון נפש בערוץ שיטנה כמו אל ג'זירה שנמצא בערוצי הבסיס בממיר שלנו, אפילו מתרגמים, מוכרים וקוראים סופרים ששונאים אותנו וקוראים להשמידנו. והכל בטבעיות. שום דבר לא נראה לנו חריג וטוב שכך.
אתם רואים בעולם הערבי משהו שמזכיר אפילו פרומיל פתיחות וביטחון עצמי שמתקרב לזה?
יש כאן גם פונקציה של כסף. כלכלה מפותחת ברמת המדינה מאפשרת חיים לא רעים, השכלה טובה ושרותי רווחה גם לאוכלוסיה החלשה. אני לא רוצה להישמע קטגורי וציני מדי, אבל במדינת ישראל אפילו העניים וקשי היום מתראיינים על מצבם העגום תחת קורת גג, יש להם מקרר, טלפון סלולרי וסיגריות.
אזרח במדינה מערבית עשירה (יותר או פחות) לא רוצה מלחמות. טוב לו. יש לו הרבה מה להפסיד. הוא לא מתוסכל ולא מקנא. תן לו לאכול במסעדה טובה, לראות הצגה, לשתות קפה עם המשפחה. הוא שבע. אדם שבע הוא יותר פרקטי. יותר פרגמטי.

כדי שנבין איפה אנחנו חיים, הנה קצת מידע כלכלי.
איך משווים רמת חיים במדינות? כלי מקובל הוא התמ"ג (תוצר מקומי גולמי המחולק במספר התושבים ומותאם לכח הקניה).
התמ"ג של ישראל הוא כ 31,000 $ . לא דנמרק או נורבגיה- אבל שם אותנו במקום טוב מאד בין מדינות המערב.
ומה קורה אצל השכנים?
התמ"ג של מצרים הוא קצת יותר מ 6,000 $ של סוריה פחות מ 5,000 $ של ירדן פחות מ 6,000 $ ושל לבנון (הכי מתקדמת יחסית) כ 14,000 $ . על הרשות הפלסטינית אני בכלל לא רוצה לדבר. זו כלכלה שניזונה מתרומות ופשיטת יד.
שמתם לב שכולן ביחד מגיעות בערך לתמ"ג של ישראל לבדה…
תמ"ג נמוך משקף עוני, אבטלה, יאוש ותסכול. אתה לא יכול לצפות ממי שטרוד בהישרדות יומית ברמת הבטחת המזון למשפחתו להתחיל לעסוק בהרחבת דעת. החיים הופכים להיות שחור ולבן. אין מקום לגוונים.
אני לא נכנס לסיבות לזה (ויש. כי לעיתים זו דרכם של משטרים להנציח שליטה) כי זה לא נושא הפוסט.
לא מפתיע אם כך שעל פי פרסומי הליגה הערבית עצמה, שליש מבני האדם בעולם הערבי כולו כולל המדינות המולטי עשירות במפרץ, הם אנאלפאבתיים.
במצרים בלבד קרוב ל 50% מהאוכלוסיה אינה יודעת קרוא וכתוב. 70% מהנשים הן אנאלפאבתיות. החברה שוביניסטית ומתאפיינת באפליית נשים .
יש לנו הסכם שלום עם מצרים. יותר נכון עם ממשלת מצרים. מפתיע לגלות שלמעלה מ 75% מאוכלוסיית מצרים נולדה לאחר הסכם השלום, או היתה בגיל הילדות באותה התקופה.
זה אומר שהרוב המוחלט של אזרחי מצרים החיים היום מעולם לא חווה מלחמה עם ישראל. נתון מדהים שלא מסביר למה הם כל כך מתנגדים לישראל ושונאים אותה. ההסבר נמצא במקום אחר ונגיע אליו.
אני עוד לא יודע אם ועד כמה להתלהב ממהפכת הפייסבוק המצרית, כיכר תחריר וכדומה. מדובר במאות אלפי צעירים מצרים משכילים שהם כטיפה בים הבערות, וההתפתחות בשטח מוכיחה שהם היו קטליזטור נכון, שעשה מהלך מדהים, אבל במקביל הוציא שד נורא עוד יותר מהבקבוק. ימים יגידו.
אז איך מסה אדירה של אנאלפאבתיים מקבלת את המידע על מה שקורה בעולם?
הם חיים באפילה אינטלקטואלית. ללא עיתונות, אינטרנט ותקשורת נגישה.
הנה התשובה: באופן מדוד, סלקטיבי ומגמתי.
אלה שמחוברים לחשמל צופים בטלויזיה שמחדירה להם שטיפות מח ברמת המדע הבדיוני שהם מקבלים כאמת מוחלטת. חפשו ביוטיוב סרטונים מהטלויזיה במדינות ערב…שם "אקדמאים" מעונבים מספרים שישראל מייצאת למדינות ערב מכנסי ג'ינס שפוגעות בפוריות הגבר, סדרות טלויזיה שמעלות באוב את הפרוטוקולים של זקני ציון או ששוב שוחטים ילד נוצרי בשביל דם למצות. וזה קרה גם עכשיו…בפסח האחרון.
בסופי שבוע הם מקשיבים בלייב למטיפים דתיים במסגדים שמטפטפים רעל וארס באזניהם.
לאלו בכפרים שאין חשמל יש את העונג להקשיב רק למטיפים במסגד…ואוכלוסיה בורה ותמימה כזו בולעת הכל. אין לה שום צד אובייקטיבי שיכול לאזן או לשמש כבלם. ואם קם צד כזה – מייד האג'נדה הדתית מגדירה אותו ככופר ופותרת את העניין….
אז אל תתפלאו שילדי גן או בית ספר יסודי, לבושים בחולצות לבנות, מנפנפים בענפי זית ושרים בחיוך מתוק ומכל הלב שירי שלום יש רק בצד שלנו. ותמיד יהיו רק בצד שלנו.
הצד השני לא מכיר אותנו בכלל. מבחינת הילדים שם לישראלים יש קרניים ושיניים חדות. מבחינתם ישראל זו מדינה דמונית שיושבת על נהרות דם ושוחטת ילדים להנאתה. אין להם מושג איך אנחנו נראים. אין להם אפילו נגישות ל "גוגל סטריט ויו" כדי לטייל ברחובותינו….
מסוג כזה של דרך חיים מתפתחים אנשים מתוסכלים. חסרי יוזמה. פסיביים ומצפים לסיוע של אחרים. תרבות של מסכנות. של סעד חיצוני. של תלות. של חיפוש האשמה אצל מישהו אחר. של שנאה.
ואני לא כותב את זה חלילה משנאה או זלזול בהם. ממש לא. אני כואב את המצב.
נראה למישהו שזה הולך להשתנות במאה השנים הבאות?
בכדי שזה יקרה העולם הערבי צריך לעבור מטמורפוזה חשיבתית-דתית-תרבותית. ללמוד להפעיל את המילה יוזמה. ואת זה כסף לבד לא עושה. במקרה של מדינות המפרץ הכסף לפחות הוציא אותן ממעגלי לחימה וחשק להילחם.
אני חולם על שלום אמת. אבל כבר יודע שהוא לא יקרה. יהיו מן הסתם, כמו שכתבתי בפתח דברי, הסכמים כאלה או אחרים. אבל לא שלום עם העולם הערבי.
ולכן אינני נפעם כשאני שומע ורואה את הסופרים ואנשי הרוח שלנו (שוב- תמיד רק בצד שלנו) יושבים ונועצים באופק מבט פוטוגני שיכול להיות מתריס/מיוסר/חולמני/מצועף/מלא חשיבות עצמית (מחק את המיותר) ומדברים בלשון ציורית על שלום אוטופי עם עמים אצילים.
אוי לרשע ואוי לשכנו, אמרו חז"ל.