העניבה של מר עובדיה

משפחת עובדיה גרה קומה מעלינו. משפחה שקטה ומכובדת. אבא, אמא, בן ובת בגיל העשרה.
תמיד לבושים היטב, מקדימים שלום לשכנים.
ברמת גן הצנועה והסולידית בשנות השבעים של המאה הקודמת, נחשב מר עובדיה לחריג בנוף השכונתי. בשונה ממרבית הגברים שלבשו מכנסי חאקי וחולצות כפתורים פשוטות, בלט האיש המרשים וגבה הקומה בחליפה השחורה המחויטת שלגופו ובהליכה הזקופה, תוך מנוד ראש ספק מרוחק – ספק אלגנטי עת בירך לשלום את הנקרים בדרכו.
עד היום איני יודע מה שמו הפרטי. מעולם לא פנו אליו בשמו. רק "מר עובדיה".
דמותו של מר עובדיה היתה מלאת הוד. כשעלינו במדרגות הביתה והוא ירד מולנו, אמא נהגה להסות אותנו מלהרעיש, כדי שמר עובדיה יוכל לעבור בשקט ולהניד בראשו לשלום.
כולנו, הילדים בשכונה, ולא משנה באיזה משחק השתוללנו, החרשנו ביראת כבוד עת היתה דמותו המטופחת של מר עובדיה מגיחה אחר הצהריים בשביל המוליך אל הבית.
איש לא ידע במה הוא עוסק. ראינו אותו יוצא בשעת בוקר מוקדמת לעבודתו, ראינו אותו חוזר אחר הצהריים. תמיד מחויט. שיערו עשוי בקפידה. גילוחו מושלם. עובד במשהו חשוב. "משהו בממשלה" אמרה אחת השכנות. "עובד עם חוץ לארץ" אמרה שכנה אחרת. "מנהל בנק גדול" אמר הפנסיונר שידע הכל.
לא היה נעים לשאול אותו. זה לא ראוי.
חלפו מספר שנים. מר עובדיה התבגר מעט. שיערו הכסוף שיווה לו ארשת מלכותית. החליפה התעדכנה לאופנתית יותר. העניבה תמיד במקומה.
ואני כבר נער בן חמש עשרה.
הגיע החופש הגדול. הזדמנות להרוויח כסף. עשיתי דרכי ללשכת העבודה לנוער, למצוא עבודה בחופש. לשמחתי מצאו לי עבודה במפעל קטן בפאתי העיר. לא ידעתי אפילו מה עלי לעשות שם. רווח לי. העיקר שיש עבודה.
למחרת בבוקר כבר הייתי על האוטובוס בדרך לשם. הגעתי למקום, פקידה זעופת מבט קלטה אותי, נתנה לי חלוק עבודה גדול ממידותי ושלחה אותי לתוככי המפעל, לחפש את מנהל העבודה. פילסתי דרכי באולם יצור רועש ממכונות שסבבו וחבטו בפיסות מתכת.
פועלים לבושי סרבל כחול עמדו ליד המכונות והזינו אותן בחומר גלם. הרעש היה חזק. על מגיני אזניים לא שמעו בתקופה הזו…
מנהל העבודה שקיבל את פני הצמיד אותי לפועל שעבד על אחת המכונות. הג'וב שלי היה פשוט. המכונה פלטה מצידה האחורי חלקיקי מתכת שהיו הנפל של החלקים המיוצרים. תפקידי היה לגרוף אותם עם מטאטא קש לערימה אחת בצד. אחר כך כבר יאספו אותה עם עגלת האשפה.
ישבתי על כסא עץ חסר משענת ואחת לכמה דקות קמתי וטיאטאתי את השבבים. אחרי כמחצית השעה כבר היתה ערימה גדולה למדי.
בתזמון מפתיע פסע לעברנו פועל בסרבל דהוי, יעה מתכת בידו האחת ובידו השניה הוא דוחף עגלת אשפה שבתוכה מטאטא. הוא עמד עם הגב אלי והחל לאסוף. כשסיים הסתובב לכיוון שלי.
שנינו הופתענו. זה היה מר עובדיה. הסרבל המוכתם שיווה לו מראה ארצי. אנושי. נראה לפתע כמו מלך בלי כתר.
לא אמרתי כלום. רק הנדתי בראשי לשלום. הוא הביט בי במבט קפוא, והניד בחזרה. אבל תנודת הראש הזו היתה אחרת. מהוססת.
מעולם לא סיפרתי על זה לאיש מלבד לאחותי ולהורי. כשחלפנו זה על פני זה עוד שנים אחר כך, המשכנו לברך הדדית במנוד ראש. אבל לא החלפנו מילה. מאז אותו היום חשתי חיבה גדולה כלפיו. חיבה שמעולם לא היתה לי בעבר. ושמרתי על סודו.