פולניה זה כאן

החטובה שלי היא פולניה. זה אומר הרבה דברים.
יש לפולניות כמה שריטות… שטיחונים היא אחת מהן.
בכל פינה בבית ישנו שטיחון. בכניסה הראשית, ביציאה לגינה, בצמוד לגרם המדרגות, ליד המיטה בחדר, במטבח, בפינת המשפחה…איפה לא.
לשטיחונים הללו יש שתי סיבות לקיומם.
הסיבה הרשמית היא, שזה יפה וגם שימושי.
המטרה האמיתית, היא לגרום לי להתקל בהם ולמעוד, תוך תקווה לשבירה מהירה של המפרקת או לפחות לנקע חמור בקרסול.
אצלנו, החטובה שיכללה את תיאוריית השטיחונים לכלל אומנות.
לכל שטיחון יש קדם שטיחון. שטיחון נוסף, שמקדים במעט את השטיחון הראשי. גם כאן יש שתי מטרות.
למשל, בכניסה לבית , המטרה הרשמית היא לנקות את הרגליים על השטיח המקדים, וכך לא ללכלך את השטיח הראשי, שלהזכירכם נועד , נרכש ויוצר בכדי לנקות עליו את הרגליים.
המטרה האמיתית, ניחשתם בטח לבד, היא להגדיל פי שניים את הסיכוי למעידה שלי ושבירת עצמות כלשהי.
עם השטיחים למדתי לחיות. אני מהלך בבית על בהונותי ועיני סוקרות בחרדה את הרצפה לגלות שמא לא נולד קדם שטיחון חדש לקדם שכבר קיים.
בכדי להעשיר את חיינו, החטובה היצירתית שלי יצרה שעשוע נוסף.  שמו "חפש את המצרך".
העיקרון של המשחק פשוט. שום מצרך במטבח לא יאוחסן פעמיים באותו המקום. הרעיון הוא לגרום לי לחפש אותו, אני כמובן לא מוצא וזועק לעזרה, ואז החטובה מגיעה ושולפת אותו בתנועת ניצחון ממקום מחבואו תוך מלמול "הגברים האלה"….
כמובן, שלאחר שראיתי איפה המצרך הזה היה, הוא לעולם לא ישוב לאותו המקום אלא יאוחסן במקום חדש ונסתר אף יותר.
וכך אני מוצא עצמי במרדף יומי אחרי הסוכר, אבקת המרק, הגלידה ומה לא, ומספק לחטובה אינספור סיבות לספר לכל העולם ובמיוחד לאשתו עד כמה אני דפוק וחסר אונים בלעדיה…