עולם אמיתי

אני כותב את הפוסט הזה כשאני שותה מיץ פירות שלא מכיל פירות. השבוע אכלתי באיזה מזנון שניצל עוף נטול עוף וכרסמתי ממתקים שלא עשויים מכלום. עולם של כאילו. מה הפלא שהאנושות לשה שדיים מסיליקון ומזיינת עם זיקפות של ויאגרה.
כל כך טבעי ונוח לי לעשות קניות בסופר. על עגלה אחת אני מעמיס כל מה שאני צריך בבית. במקום אחד.
בילדותי הכל היה מפוצל. לכל סוג מוצרים היתה חנות מתמחה, והקניות היו סבב בין החנויות הקטנות הללו. פחות נוח אבל הרבה יותר אנושי.
ליבוביץ- המכולת הקבועה שבה עשינו קניות יומיות. חנות מוארת ורועשת. שכונתית במובן הטוב. איש עגלגל וגדל גוף, מבט ערמומי בעיניו, אשתו הגוצה מסתובבת סביבו כמו ירח של כוכב לכת. מאוורר ענק היה קבוע בתקרה, סובב לאיטו ומביא משב רוח בניחוח גבינה צהובה.
לנדאו – המכולת מעבר לכביש שבה לא קנינו, כי אמא לא אהבה את האוירה והיחס. החנות היתה אפלולית ודוממת, בבעלות זוג ניצולי שואה שתקן וקודר. לפעמים מחוסר ברירה, כשמשהו אזל אצל ליבוביץ, אמא היתה שולחת אותי ללנדאו לקנות. הזוג השקט היה מגיש לי את המצרך תוך מבט שאומר "הנה הילד שאמא שלו אף פעם לא קונה אצלנו"…
אדון זיגמן – הקצב העליז שהיה עורף ראשי תרנגולות מרוטות באיבחת סכין ענקית וצוחק בקול גדול כשהיינו מתחלחלים. עוטף עופות שלמים בנייר עיתון ומגיש לך עודף בשטרות דביקים מדם.
גברת זיסבוים – בעלת הקיוסק השכונתי. המקום היחיד שבו ניתן היה להשיג ירחונים, שלגונים וממתקים. קשישה ערירית, זועפת ונרגנת שלמרבה האירוניה מרבית לקוחותיה היו ילדים, אותם שנאה בכל נפשה. מצד אחד מכרה לנו ממתקים – ובאותה נשימה גערה בנו להסתלק מהמקום חצי שניה אחר כך. "קישטה! קישטה! " היה צמד המילים החביב עליה.
מר גרימברג. רומני חביב, סמוק פנים ומלא שמחת חיים. הוא היה שכן שלנו. גר קומה מעלינו. בעליה של חנות הנעליים השכונתית. נודניק מקצועי. בכל פעם שעברנו ליד החנות שלו אמא היתה חוצה את הכביש, כי אי אפשר היה לעבור בפתח החנות בלי שהיה יוצא ומשדל את העוברים ושבים להכנס ולקנות.
אותו גרימברג היה מייצר יין בבית. דורך את הענבים ברגליים. באמבטיה. טקס שהיה מתבצע אחת לכמה שבועות. היינו עולים אליו לראותו חולץ נעליים וגרביים, מקפל מכנסיו מעל לברך, ומבלי לשטוף את רגליו, עומד באמבטיה, דורך במרץ על הענבים ושר בקולי קולות שירים ברומנית.
מידי פעם היה גרימברג יורד אלינו ומביא לאבא מתנה. בקבוק יין מתוצרת עצמית.
אבא היה מודה לו בחום, ומייד משהסתלק גרימברג, היה שופך את תכולת הבקבוק לאסלה. "אני לא יכול לשתות יין שהוא דרך עם הרגליים המלוכלכות שלו…"
באחד הימים, אחר הצהריים הלכנו למכולת של ליבוביץ והיא היתה סגורה. על הדלת מודעת אבל. ליבוביץ נפטר.
למחרת, אמא הלכה לביתם, לניחום אבלים. אחותי ואני נשארנו בבית. כעבור זמן קצר ראינו את אמא חוזרת. בוכיה ונסערת, נשענת על השכנה. חיוורת.
השכנה סיפרה שאמא הגיעה לבית המנוח, דפקה בדלת, וכשהדלת נפתחה היא צעקה והתעלפה.
מסתבר שאיש לא ידע שלאדון ליבוביץ היה אח תאום זהה. והוא זה שפתח את הדלת.