לצאת מהארון

לפעמים סיוטים מתגשמים. עשרות שנים אחורה בזמן ואני בכיתה ח'. מאוהב עד מעל לראשי בשתי ילדות בו זמנית. עם שתיהן לא העזתי עדיין לחשוף רגשות כלשהם.
במסיבות יום שישי של כיתה ח' נהגנו לשחק במשחק 7 דקות.
היינו רושמים על פתקים את שמות הבנים והבנות הנוכחים, שמים בקערות נפרדות, מערבבים ושולפים שם של בן ושם של בת.
הזוג שעלה בגורל היה מוכנס אחר כבוד לתוך ארון הבגדים שרוקן מראש ונסגר שם למשך 7 דקות. לבד. בחושך. (כמו פולניה טובה…).
במשך אותן 7 דקות הזוג שבפנים יכל לעשות ככל שעולה על רוחו וככל שאומץ ליבו מתיר לו. במרבית המקרים השיא היה נשיקה מרפרפת על השפתיים או חיבוק.
הפתקים הוכנסו לקערות והשידוך החל. לאחר שלושה או ארבעה זוגות שנכנסו ויצאו סמוקי לחיים, מלכת הכתה שלפה פתק וקראה בקול "טזוטה" !. היא הכניסה את ידה לקערת הבנות ואני ממתין נרגש ומתוח לראות מי תעלה בגורל. שמא תהיה זו אחת משתי הילדות שאני אוהב ? אולי אזכה להסתגר בארון ולחוש מי מהן ?
מלכת הכיתה פתחה את הפתק וקראה : "חדווה" !
לראשונה בחיי חשתי פיק ברכיים. חדווה היתה הסיוט שלי עוד מהימים בהם חלקנו ספסל בגן חובה.
יסלח לי אלוהים אבל היא היתה ילדה דוחה. ג'ינג'ית מכוערת, תסרוקת אפרו מוזרה לראשה הכתום. מקורזלת ומנוזלת כרונית.
חדווה זינקה ממקומה , אפה מזיל נזלת צהבהבה על שפתיה ואחזה בידי בחוזקה. כמו נידון למוות גררתי רגלי לארון. הן פשוט מיאנו לזוז.
חיוכים רעים ליוו אותנו בדרכנו לשם.
נכנסתי לארון וחדווה אחרי. הדלת נטרקה. קרן האור היחידה במצב היתה החשיכה ששררה בפנים. לא ראיתי כלום אבל לצערי חשתי את נשימותיה על פני. סובבתי את פני הצידה מנסה להימנע מהבל נשימתה. חדווה נצמדה אלי ואחזה בידי, ואני ניסיתי להבליע את עצמי בדופן הארון ללא הצלחה. היא נצמדת ואני מתפתל הצידה, העיקר לא להרגיש אותה, וגרוע מזה, שלא תטפטף עלי את הנזלת האיומה שלה. היא ניסתה ללטף את פני ואני התכווצתי ברפלקס. התנהגות מגעילה, אני יודע, אבל לא שלטתי בזה.
אלו היו 7 הדקות הארוכות ביותר שיכולתי לחוות. נצח, אני נשבע לכם. נצח.
כשדלת הארון נפתחה סוף סוף, זינקתי החוצה כמו נוריתי מלוע של תותח. כמעט הפלתי את הילדה שפתחה את הדלת. רצתי לחדר האמבטיה, שטפתי את הפנים והתחלתי לנשום.
במשך כל השנה ועד סיום בית הספר היסודי חדווה ואני לא החלפנו מילה.

הפוסט מוקדש באהבה לקוראת bitch87- והמבינה תבין…