בטבעת זו…

התעוררתי לפנות בוקר עם חיוך ענק על הפנים שנמחק אחרי 8 שניות. זה הזמן שלקח לי להבין שקתרין זטה ג'ונס לא באמת מוצצת לי. זה רק חלום.
בקושי קמתי. היינו בחתונה אתמול.
חתונה של של בת השכנים מהקוטג' הצמוד לשלנו. לשמחתי זה לא אירוע משפחתי, מה שאומר שבחתונה הזו אנחנו לא אמורים להכיר כמעט אף אחד, דבר שיחסוך ממני 100 לחיצות ידיים, 80 נשיקות על לחיים של נשים מגיל 70 עד 112 ו 60 טפיחות על שכם של סחבקים.
זה לא שאני לא ידידותי. יש לי בעיה אמיתית.
אני לא זוכר פרצופים.
יש לי זכרון פנומנלי. אני זוכר הכל. מה לבשה הגננת שלי במסיבת ט"ו בשבט,, מה אכלתי לצהריים ב 12/3/1978 , מספרי טלפון של אנשים שמתו לפני 25 שנה ומה לא.
אבל אני לא מסוגל לזכור פנים של אנשים שאני לא נמצא איתם בקשר יומיומי, גם אם הם קרובי משפחה.
אז חתונה משפחתית היא אירוע משעשע, שבו אנשים רבים מחבקים ומנשקים אותי, לוחצים את ידי ומברכים, אבל אין לי מושג מי הם.
בד"כ אני עושה הצגה, מחייך וזורק איזה משפט גנרי כמו "כמה טוב לראות אותך"…עד שהחטובה מצילה אותי לפני שאפלוט שם לא נכון, או אשלח מבט למחשוף שנחשב גילוי עריות…
החטובה, כפרה עליה, משגיחה ולוחשת באוזני בכל מגע מי האדם שכל כך שש לקראתי ומה הקשר שלו אלי. לולא זה הייתי מובך…

חתונה כמו אתמול, שבה אני לא אמור להכיר אף אחד, אמורה לשחרר אותי ממצוקת הפרצופים האנונימיים….
אז יכולתי להתרכז במה שאני באמת אוהב… סוציולוגיה חברתית.
בכל חתונה יש כמה טיפוסים קבועים שמשלימים פאזל שמורכב מסטריאוטיפים שונים. וזה תמיד כך. לא משנה מיקום האירוע, תקציבו והחתך הסוציואקונומי של המוזמנים. הטיפוסים תמיד יהיו שם. כאילו מישהו קבע מרקם קבוע של תפקידים , ובכל חתונה צריך ללהק אותם מחדש.
יש את הסבא רבא. בד"כ זה ישיש אומלל בן 98 שלרוע מזלו חי 20 שנה יותר ממה שהיה כדאי. אז הוא לא כל כך מבין מה רוצים האנשים שמכרכרים סביבו ולמה הם מפריעים את שלוותו וגוררים אותו למקום מואר ורועש (לא שהוא שומע).
ויש את ה"רוסיות מהעבודה". זו חבורת נשים מגיל 20 עד 60 . לא משנה התפקיד בעבודה. הן יכולות להיות פועלות אריזה או מנתחות מח. אבל כשיש חתונה הן מתלבשות כאילו יצאו לטקס האוסקר, גם אם האירוע מתרחש ב"גני חנטריש" צמוד למוסך. מאופרות בכבדות, חצאיות מיני, מחשופים ונעלי עקב. חלקן נראות כמו דראג קווין. הן תשבנה יחד, תקשקשנה ברוסית בקול רם ומידי פעם יקומו לבצע הליכה טווסית לאורך ורוחב המקום, שלא לדבר על התחרעות ברחבת הריקודים.
יש את "השמן השמח". זה תמיד גבר שמן וגדול באופן יוצא דופן. מקרר 4 דלתות על רגליים. וכמה שהוא שמן- ככה הוא שמח. הוא רוקד בגמישות כמו ברישניקוב, שותה, שר ובכלל הופך לרוח החיה של האירוע. כמובן שעדיף לשמור מרחק ממנו כי אחרי חצי שעה הוא נוטף זיעה בכמויות ומריח בהתאם.
יש את החרמנית התורנית. שמתחילה מהוגן וסולידי ובמשך הערב משתחררת, מסירה גם פריטי לבוש מגוננים ונשארת בשמלה פרובוקטיבית. זו אשה צעירה ופנויה, לפעמים גם כוסית למדי, שרוח החתונה והזוגיות מפעילה אצלה את ההורמונים באטרף, אז בחסות האלכוהול היא נמרחת על כל זכר בסביבה ללא סלקציה ומחפשת את זה שיקח אותה ללילה. בדרך היא גם עוברת ברחבת הריקודים, ובדרך כלל גם מועדת…
ואי אפשר בלי דודה משוגעת. זו בדרך כלל דודה בת חמישים פלוס, שלא משלימה עם הגיל ולכן מתלבשת כאילו שהיא בת 18 . חצאית הדוקה מתפוצצת על משמניה, הורידים בוקעים מרגליה החשופות, והמחשוף מגלה זוג עטיני ענק קמוטים.
היא מנסה להתערבב בפאתטיות עם כל הצעירים, לרקוד ולשתות, אבל בדרך כלל מסיימת חצי שעה אחר כך, מעולפת מוודקה כשבן זוגה המקשיש גורר אותה לאוטו.
ויש את הכוסיות הנסתרות. את אלו אני הכי אוהב. נשים בנות 30 עד 40 , שאירוע כזה מאפשר להן להתלבש בסקסיות שאתה לא רואה אצלן ביומיום, בין הריצות למשרד, לגן, לחוגים של הילדים ולבנק. הן עסוקות בלהיות אמא. לחוצות.
פתאום אתה רואה את נשיותן מתפרצת בשמלות ערב אלגנטיות, במחשופים סקסיים, באיפור מדויק, בחיוכים נשיים מקסימים…הללויה. איפה אתן מסתירות את זה…