הבלתי מאושרים
יש אנשים הזקוקים לצרות. יש אנשים הזקוקים לבעיות. יש אנשים שפוחדים שיהיה להם רגע שקט. שפוי. שמח.
למה אני בכלל כותב את הפוסט הזה? (מלבד העובדה שאני ביום מטורף ומעצבן בעבודה ואני מוכן לעשות כל דבר רק לא לעבוד במה שבאמת צריך…).
אני לא חוקר מדעי של האושר האנושי. אני גם לא פסיכולוג. אבל אני מסתכל, מבין ומנתח את אותן נפשות שאני מכנה הבלתי מאושרים. ובפוסט הזה אפרוש את משנתי.
לכולנו יש רעש פנימי שמציק לנו. לעיתים זה תסכול, לעיתים אכזבה. לעיתים כעס. על עצמנו כמובן.
לעיתים יותר, לעיתים פחות. וזה בסדר. זה נורמלי. אנחנו חיים איתו בשלום. זורמים ומתגברים.
אבל אצל חלק מהאנשים הרעש הזה חזק וכרוני. כמו קומפרסור שחופר בנשמתם. מזכיר להם כל רגע וכל שניה את כל מה שהם שונאים, בעיקר בעצמם. אבל הם לא יכולים להבין אותו ולא רוצים להתמודד איתו. זה קשה מדי. כואב מדי.
מה שעוזר להם לחיות, מה שעוזר להם לא להשתגע הן צרות היומיום. צרות טובות.
תמיד יש מצוקות חיצוניות ומבורכות שמסיחות את דעתם מהמצוקות הפנימיות.
לרוב זה קשור בכסף. פה זה המינוס בבנק, המשכנתא החונקת או הרצון להתפנק במשהו אבל אין כרגע יכולת.
לעיתים זו בעיה בזוגיות לא מאושרת ועתירת משברים. או בעבודה מתסכלת, בוס מרושע ושכר לא מספק.
לאחרים בעיות עם הילדים. מריבות, עימותים, אכזבה מביצועים בלימודים.
ואלו צרות טובות כי הן מספקות להם הסבר הגיוני ומניח את הדעת להרגשתם המחורבנת הקבועה.
הנימוק (בעיקר לעצמם) לחמיצות הקבועה שלהם הוא חד, פולני וברור: איך אני יכול להיות מאושר כשיש לי את כל החרא הזה?!
הגיוני לא? יכולתי לעצור כאן, אבל ממרומי שנותי ומחקרי הבלתי פורמלי למדתי משהו.
גיליתי שבניגוד למה שניתן לחשוב, לא צריך שיהיה רע כדי להיות בלתי מאושר. אוכלוסיית הבלתי מאושרים כוללת בני אדם שמצבם האובייקטיבי מצוין. יש להם כסף, נכסים. קריירה מספקת, עבודה נהדרת או עסק משגשג. אפילו זוגיות נהדרת, ילדים מוצלחים, בריאות טובה למדי ומשפחה אוהבת. הם יכולים לטוס לחופשות כל חודש. להרשות לעצמם את כל טוב העולם.
אבל השקט החיצוני שכל השפע החומרי והרוחני שיש להם מביא – מיצר בדיוק תופעה הפוכה.
כשיש שקט מבחוץ – שומעים היטב את הרעש הפנימי הנורא.
אבל אין את מי, ואין את מה להאשים.
חרא לי כי הבוס צעק עלי? לא.
חרא כי התקשרו מהבנק? לא.
כי בת הזוג שכחה את יום ההולדת שלי? לא.
הרי בסך הכל יש להם חיים טובים. על באמת.
בלי הצרות הטובות הללו הבלתי מאושרים לבדם. הם והרעש הפנימי הזועק. ואין מה שיסווה אותו. אז צריך להצדיק אותו. דיסוננס קוגניטיבי קלאסי.
מה עושים כשאין צרות אמיתיות? מחפשים צרות, ממציאים צרות. רוכשים, מלקטים ואוספים.
הם יעשו הכל, באופן לא מודע, ובלבד שלא יהיה מצב שבו אין טרדות חיצוניות. הם פוחדים מהשלווה.
הבלתי מאושרים הם אותם נרגנים, חמוצי פנים תמידיים וקפוצי ישבן שהכל מפריע להם.
ההמולה ברחוב, הנהג שחונה לאט. הקופאית בסופר, המעלית שלא עולה מספיק מהר, הטלפון שלא קולט, האלמוני לפניהם בתור לבית המרקחת.
הכל מעצבן אותם, הכל מקפיץ אותם. גורם להם להתרגז. להתפרץ. הם רוטנים, מעירים, נוזפים וחסרי סבלנות. כמובן שבלי פרופורציה לחשיבות האמיתית של האירוע. הם מייצרים לעצמם רעש מכל מה שהם רואים. כמה שיותר – יותר טוב. העיקר שהרעש מבחוץ יהיה חזק מהרעש הפנימי.
וכשאין מספיק נושאים מרגיזים? אין בעיה. נטפלים לזוטות. כל דבר הוא סיבה לעצבים, למירמור. פה כואב התחת ושם מגרדת האוזן. פה מפריע הרעש ושם מציק האור….מפריע בן הזוג המרעיש בשתיית המרק, ומעצבנת בת הזוג הלועסת מסטיק… הם יחרחרו מריבה, פיצוץ או סתם סכסוך. רק שיהיה משהו רועש ברקע. נושא לקשקוש.
הבלתי מאושרים הם אלו שיושבים עם חברים הרואים קומדיה… כולם צוחקים בכיף ורק הבלתי מאושר מחמיץ פנים ורוטן "מה מצחיק בזה?..". הם לא מסמפטים אנשים מאושרים.
לייצר רעש חיצוני זה הרבה יותר קל מלהתמודד ולהשתיק את הרעש הפנימי.
יותר נוח להאמין ש"אני לא כועס/מדוכא כי רע לי בגללי. זה הכל בגלל מישהו/משהו אחר".
נושאים: פילוסופיה בגרוש | 17 תגובות »
1 באוקטובר, 2013 בשעה 22:17
קראתי ובכיתי. אתה כאילו כותב על אבא שלי. יש לו הכל בחיים
אמא שלי שמתה עליו,שלוש ילדים טובים וחנות מצליחה. והוא כל הזמן רוטן ולא מרוצה מכלום.זועף ובלי סבלנות.מאז שאני ילדה(אני היום בת 26).יש לו מצבים שהוא נכנס לשתיקות שאף אחד לא מבין.שואלים אותו מה מפריע לו הוא אומר שכלום.
1 באוקטובר, 2013 בשעה 23:57
אורנה,תנסי לעודד אותו ללכת לטיפול פסיכולוגי.שיחפור ויוציא מה מפריע לו.
2 באוקטובר, 2013 בשעה 1:35
להאשים אחרים זה תמיד יותר קל מלהאשים את עצמך
אנשים כאלה לא מסכנים. הם עצלנים לעבוד על עצמם עם עצמם ומחפשים דרך קלה לתסכולים.
2 באוקטובר, 2013 בשעה 9:53
טזוטה
כואב אמיתי וחשוב מה שרשמת.
מה אתה מציע לאחד כזה שיעשה? יאיך לטפל או להתגבר??
2 באוקטובר, 2013 בשעה 11:08
היי אורנה ומאיר
שניכם העליתם נקודה שאתייחס אליה בתשובה אחת.
יש דרכים לטפל ברעש הזה. ניתן- ולחלק מהאנשים גם רצוי- בעזרת אוזן קשבת של אנשי מקצוע.
אבל השלב הראשון וההכרחי הוא קודם כל להודות בקיומו ולצאת ממצב של הכחשה והדחקה- שדווקא מאפיין את החברה הללו ומביא לכעסים על הסובבים.
דבר אחד ברור- והוא מה לא צריך לעשות:
כשיש לי מזגן רועש בתוך הבית אני מטפל בלהשתיק את הרעש, ולא קונה קומפרסור ושם מחוץ לחלון כדי שהרעש שלו יסווה את רעש המזגן.
הדחקת רעש פנים בעזרת רעש חוץ מסוכנת ומייצרת שני מוקדי רעש שמשגעים את החברה האלה. פלא שהם לא מאושרים?
איך אני מציע להתחיל?
קודם כל האדם צריך להחליט שהוא בוחר להיות מאושר. נקודה.
בקבלת עצמך ובאהבת עצמך.
להבין שאנחנו לא מושלמים, מותר לנו לטעות, מותר לנסות. אנחנו אנושיים.
לפעמים נצליח ולפעמים ניכשל- וזה בסדר גמור.
קבלה והבנה של המגבלות שלנו, האילוצים שהיו לאורך החיים, השלמה עם ההחלטות שקיבלנו בחיים, להבין שיש דברים שניתן לשנות ויש שלא. היכולת להודות בטעויות שלנו וללמוד מהן.
להסתכל תמיד קדימה- לעתיד, שיש לנו יכולת להשפיע עליו ולא לנבור ולחטט בעבר שכבר מת ואין שום יכולת השפעה עליו ולעיתים להעניש את עצמנו בגללו.
והעיקר- לא לפחד להיות מאושר!
זכותנו להיות מאושרים. אין בכך שום רע.
2 באוקטובר, 2013 בשעה 12:39
ועל זה נאמר:
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".
להשתדל ולשמוח תמיד. השמחה מוחקת את המחשבות והעצב.
מי ששמח אין לו מתי להיות עצוב.
2 באוקטובר, 2013 בשעה 14:55
חזק ואמץ!
מסכים עם כל מילה
2 באוקטובר, 2013 בשעה 23:48
שלום טזוטה
קראתי בעיון את המאמר יותר מפעם אחת.
יש הגיון במה שאתה כותב וזה מסביר התנהגות של הרבה אנשים.
אבל לפעמים הסחת דעת מרעש פנימי נותנת קצת שקט. מה אתה מציע?
3 באוקטובר, 2013 בשעה 8:04
ליאת,
יש כאן מילכוד…
מי שחייב רעש חיצוני כדי להשתיק רעש פנימי לא חייב בהכרח לאמץ רעשים שליליים…
הוא יכול לאמץ "רעשים" חיוביים כמו מפגשים עם אנשים אהובים- חברים ומשפחה, מוסיקה, ספורט, או אפילו התנדבות בעזרה לזולת.
אבל המילכוד עלול להיות, שפעילויות חיוביות מייצרות שקט…ושמחה, ומזה הם פוחדים כי הם בוחרים לא להיות מאושרים.
לא זוכר מי הפילוסוף שאמר שהאדם בוחר ומחליט עד כמה הוא רוצה להיות מאושר- מה רמת האושר שהוא רוצה לחיות בה.
ויש כאלו שבוחרים שלא
5 באוקטובר, 2013 בשעה 20:43
לפעמים סתם רוצים לא לשמוע אף אחד … שקט מהעולם .. זה לאו דווקא דברים שמצריכים פסיכולוג ( אולי פסיכיאטר במקרה שלי
)
6 באוקטובר, 2013 בשעה 8:14
BITCH – עם אלו שרוצים שקט אין לי בעיה… הם לפחות לא מייצרים רעש
ובמקרה שלך – פסיכיאטר שיטפל בך יצטרך אחר כך לתבוע את הביטוח על "אובדן כושר עבודה"…
9 באוקטובר, 2013 בשעה 21:07
תמיד אני אוהב לכתוב בשם בדוי על כמה שאני ממורמר. חבל, שמעתי שאנשים מעדיפים להתרחק ממישהו שהוא ממורמר, ויש כמה שאני רוצה קצת שקט מהם. אז איך, לעזאזל, אני אעשה רושם של בן אדם ממורמר רק על מי שאני רוצה שיתרחק ממני ולא יטריד את מנוחתי?
10 באוקטובר, 2013 בשעה 6:25
היי ג.
אף אחד לא אוהב אנשים ממורמרים ומקטרים שמפזרים אנרגיות רעות ומועקה. הם כמובן לא חשים בזה- אבל זו כבר בעיה אחרת…
אם אתה רוצה להרחיק אנשים – פשוט תהיה אסרטיבי, נחרץ ועניני. שיבינו שעכשיו אין לך ראש אליהם.
אפשר להיות כזה גם עם חיוך- ותאמין לי שאנשים קולטים את זה היטב ובלי אנרגיות רעות.
10 באוקטובר, 2013 בשעה 13:39
ג – אני יכולה לעזור לך בזה חחחח טזוטה יסכים איתי
12 באוקטובר, 2013 בשעה 13:42
אתה נשוי לתופעה.
יש לך חילוץ?
איך ד"א נקלעת?
החזה…
יש לך בחירה חופשית ליד חזה שופע…?
מעניין…בתור אינדיוידואל אינטיליגנט להפליא האם יש לך צלילות מחשבה ליד זוג ציצי
12 באוקטובר, 2013 בשעה 17:53
bitch – אני בהחלט מציע לך לפתוח סדנא לסילוק אנשים מסביבתך… תהיי המאמנת הלאומית
12 באוקטובר, 2013 בשעה 17:55
היי GOD
אין לי בחירה חופשית ליד חזה ונדמה לי שגם מחשבה צלולה לא בדיוק פעילה…
אגב…החזה ממש לא חייב להיות שופע
אני מת גם על ציצים קטנים…