נערת צירוף המקרים
מלי ואני הכרנו בתיכון. ערכתי את עיתון בית הספר, היא הצטרפה לצוות הכותבים ויצא שבילינו לא מעט זמן יחד. היא היתה שנונה, חתולת רחוב, תימניה שחורת עיניים ופיקחית, שהתגוררה באזור הפחות נחשב של העיר. ידידים טובים, נפגשים ומבלים, הולכים לסרטים, קופצים ללונה פארק, הולכים לאכול.
ושמתי לב לנתון מוזר. כמעט בכל בילוי משותף עם מלי, ורק איתה, היה קורה משהו רע. זה יכל להיות מינורי, כמו כוס מילק שייק שנשפכת על בגדי, או משהו מז'ורי יותר, כמו להחליק על המדרכה ביציאה מהקולנוע וליפול על התחת. זה הדליק נורת אזהרה, אבל לא שיכנע מספיק.
בגיל 17 פלוס קניתי רכב משלי. ישן ומצ'וקמק, אבל שלי. האוטו עשה בעיות מפעם לפעם, נורמלי לגילו, אבל סטטיסטית, הוא עשה את הצרות הגדולות ביותר בכל פעם שמלי נסעה איתי.
זה הגיע למצבים שבהם ישבתי איתה בסרט או מסעדה, ולא יכולתי להנות, כי ידעתי בוודאות שכשנגיע לאוטו, תתעורר צרה. וזה מעולם לא איכזב. או שהאוטו לא הניע והיה צריך להניע בדחיפה, או שכן הניע, אבל במהלך הנסיעה ידית ההילוכים נשארה לי ביד, וכמובן – למצוא פנצ'ר, וביותר מגלגל אחד. מעולם לא נסעתי ברכב עם מלי בלי תקלה.
מלי ואני נשארנו בקשר גם אחרי הלימודים והצבא. אחד השיאים היה לפני חתונתי, כשמלי הצטרפה אלי למסע חלוקת הזמנות החתונה המודפסות. באותה התקופה, היה נהוג שהחתן או הכלה מבקרים בבתי המוזמנים המיוחסים ומוסרים להם את ההזמנה.
אז מלי איתי ברכב, הרכב נוסע תקין לשם שינוי, הספקנו לחלק מספר יפה של הזמנות, ואני מבחין שניידת משטרה עוקבת אחרי מזה זמן. שכנעתי עצמי שאני פרנואיד והמשכתי במסע החלוקה. כשהאטתי לקראת הנקודה הבאה, הניידת הפעילה סירנה ואורות כחולים, עקפה אותי וסימנה לי לעצור. מהניידת יצא שוטר, מתכופף לחלוני, ולחרדתי אומר לי :"אתה יודע שאנחנו נוסעים אחריך כבר שעה?"
עניתי לו שחשבתי שדמיינתי. והוא המשיך: "בשעה הזו עברת כמעט כל עבירת תנועה שבספר, תיעדנו כל אחת".
נשמתי נעתקה. אני נהג זהיר. לא הבחנתי שעשיתי שום עבירה.
"מה עובר עליך"? שאל השוטר.
הרמתי את חבילת ההזמנות לחתונה. הסברתי שאני מחלק אותן, וזרקתי לו: "אולי אני מתרגש ומבולבל".
השוטר הביט בי. "תקבל קנס רק על עבירה אחת, כי אתה מתחתן". ורשם לי דוח.
חלפו מאז אותו הלילה לפחות 15 שנים, שבהן מלי ואני כבר לא בקשר. אני בסטטוס נשוי "ותיק". ובלילה אחד, בשעה די מאוחרת, זוגתי ואני צופים בטלוויזיה, והטלפון הקווי מצלצל. מוזר. מה קרה?
אני עונה, ומהצד השני קול נשי שואל : "זה טזוטה?".
"כן" עניתי.
"היי, זו מלי. זוכר אותי?"
הופתעתי. די שכחתי מקיומה, ולא הבנתי איך הגיעה למספר הטלפון שלי.
מסתבר שהיא עובדת כמטפלת סיעודית בבית של קשישה, שגרה בשכונה סמוכה לשלי.
והלילה, חדר לבית עכבר. הקשישה והיא בהיסטריה, ובצר לה, האדם היחיד בכל היקום שעלה בדעתה לבקש את עזרתו זה אני. היא התקשרה למודיעין בזק, השיגה את המספר, והנה אני מעורב בסיטואציה…
לבשתי את חליפת גיבור העל שלי (טרנינג דהוי וסניקרס) ויצאתי לסייע לעלמה במצוקה שלא ראיתי עשור וחצי.
לקח לי כחצי שעה ללכוד את העכבר בחיים, ולשחרר אותו ברחוב. לא היה לי כח ולא חשק לסמול טוק, רציתי לחזור הביתה ולישון.
מלי חיבקה אותי בתודה, הקשישה הודתה בהתרגשות ובירכה בשלל ברכות, ואני יצאתי לכיוון האוטו.
ובדרכי, כף רגלי השמאלית נתקלה בבור במדרכה, התעוותה וננקעה. דידיתי בכאב רב על רגל אחת לאוטו, ונהגתי הביתה בקושי.
זוגתי ראתה אותי חוזר צולע וכאוב ואמרה: "מלי?"
"מלי" עניתי.
נושאים: סיפורים מהחיים | 2 תגובות »
14 בינואר, 2025 בשעה 13:59
איזה מנחוסה חחחחחחחח
למה המשכת לבלות איתה, אולי היתה סקסית חחחחחח
14 בינואר, 2025 בשעה 19:40
היא לא היתה הטעם שלי בנשים, אבל היינו בקשר טוב.
בסופו של דבר הקשר דעך אחרי שנישאתי ואהבתי לבלות את מרבית זמני עם זוגתי.