אלוהים שלי

יום הכיפורים עושה לי טוב. לא הצום כמובן. כל האירוע, כל המשמעות.
הרעיון הגאוני-פסיכולוגי של היכולת, פעם בשנה, לפרמט את המחשב הפיזי רוחני שלנו, ולפתוח דף חדש הוא מזכך ומעורר תקווה. הוא פותח דלתות ומעודד כל אחד להבין שלא הכל אבוד. אפשר לשנות. אפשר להשתנות. לעולם לא מאוחר.
טיפול נפשי כל כך זמין ואמיתי.
אני לא מאלו שביום הכיפורים שוכנים בבתי הכנסת מבוקר עד לילה, ולמרות שאני צם אני מרשה לעצמי לצחצח שיניים.
מרגש אותי לשמוע את תפילת כל נדרי, אני מצטמרר מתקיעת השופר. אבל בין זה לבין לבלות את כל יום המחרת בבית הכנסת, בקריאה טכנית ומונוטונית של טקסטים (חשובים,יפים ונפלאים)- צר לי. אני לא מרגיש עם זה נוח. זה מחמיץ מבחינתי את הפואנטה.
עבורי זהו יום של חשבון נפש. עמוק ונוקב, שלי עם עצמי. שלי עם הסובב אותי. ואת זה אני רוצה לעשות לבד. עם עצמי. עם סביבתי הקרובה. לא עם חמש מאות איש סביבי שקוראים את אותו הטקסט. יש משהו עוצמתי בתפילת הרבים הזו, ויש לה מקום חשוב בחיי, אבל כמו כל דבר- אני אוהב אותו במינון הנכון. כל מה שמוגזם- פסול בעיני. תוסיפו לזה את חיבתי הידועה לתפילת היחיד ותקבלו את עמדתי.
כמו דברים רבים ונפלאים ביהדות, אני חושש שהיום הזה מפספס את מהותו, ודווקא בגלל מי שנחשבים ל"דתיים אמיתיים" ולא בורים כופרים וחילוניים כמוני.
בכלל, בלי שום קשר ליום הכיפורים, אני חושב שהמנהג לבלות את כל חגי ישראל ימים שלמים בבתי הכנסת, בתפילות ארוכות ברצף הוא מוגזם. יסלחו לי קוראי הדתיים אבל אני לא מקבל את זה. תפילות בציבור- בהחלט ובכיף. אבל במשך כמה זמן זה נכון? שעה? שעתיים? יום שלם?
חג , בדיוק כמו שבת, מטרתו לשמח. חג ושבת מטרתם להיות ביחד. עם המשפחה, עם החברים, פנויים מטרדות היומיום, בלי טלפונים, בלי עבודה, בלי קניות ובלי סידורים. הורים עם ילדיהם, בני הזוג ביחד. לחגוג ולשמוח. וכשאני רואה את האוכלוסיה הדתית, מבלה את חגיה לא בבית, עם המשפחה, אלא בבתי הכנסת בלופ אינסופי של תפילות זה מדהים אותי. תראו איך זה בנוי:
יש את תפילת ערב החג, שנמשכת שעה-שעתיים- וזה סבבה. חוזרים הביתה, אוכלים יחד והכל נהדר.
ולמחרת- צריך לקום מוקדם כמו לעבודה, כי יש תפילת שחרית , שנמשכת כמעט עד הצהריים. בסיומה חוזרים הביתה, אוכלים משהו עם המשפחה, לא מספיקים לנוח וכבר צריך לחזור לבית הכנסת, לתפילת מנחה. ומסתיימת תפילת מנחה ויש "חור" של זמן עד תפילת ערבית. כמובן שללכת הביתה אי אפשר, ובזמן הביניים הזה מישהו נותן דרשה או מרביץ דברי תורה. ואז מגיע זמן תפילת ערבית. וכבר חושך בחוץ. ואחר כך יש סעודה שלישית בשבת. והנה כבר לילה. חלף עבר לו יום החג או יום השבת. בלי זמן לעצמך. בלי זמן עם המשפחה.
ולא. זה שהילדים נמצאים איתך בבית הכנסת לאורך היום המתיש, וזוגתך למעלה בעזרת הנשים, זה ממש לא ביחד!!!!
והתפילות הארוכות הללו מוגזמות. מדוע לא ניתן בחגים להסתפק בתפילת שחרית בלבד בבית הכנסת. ולאחריה- כל אחד לעצמו. שיעשה תפילת יחיד קצרה למנחה וערבית. בלי מנין. באישור הרבנים. שיהיה בבית, עם זוגתו וילדיו. שיהנה מאוירת החג, למען השם, תרתי משמע. אבל יש סמכות דתית שתרים את הכפפה?…שום דבר. מה שהיה הוא שיהיה.
אלוהים שלי, שאני מאמין בו בכל ליבי, ישמח מזה מאד. אני גם חושב שזו אחת ממטרות החג שהוא כיוון להן. להיות ביחד ולהנות. זה לא חטא. "ושמחת בחגיך".
אני לא קונה את הפנים המאירות ואת דברי השכנוע העצמי של מי שנמצא בבית הכנסת 20 שעות ואומר שהוא נהנה מזה. ושלא אובן לא נכון. אין לי שום דבר חלילה נגד תפילות בבתי הכנסת. אני מתפלל שם מידי פעם, מתרגש ונהנה.
אלוהים שלי לא רוצה שתשתעבדו לו כמו רובוטים חסרי בחירה. הוא רוצה שתאהבו אותו, תהנו ממה שהוא נותן לכם. תבחרו להיות איתו מרצון ולא מכורח או לחץ חברתי. גם לא מפחד.
אלוהים שלי רוצה שתדברו איתו. חופשי. בשפה פשוטה. ואני חושב שמי שעושה זאת בשפתו שלו, ולא רק קורא טקסטים מוכנים מספר התפילה, מתכוון לזה הרבה יותר. מאמין בזה הרבה יותר.
אני מרגיש יותר שלם ביום הכיפורים, כשאני מבקש את סליחתי מבורא עולם במילותי שלי. בדמעות שלי. אני מכיר היטב את תפילות יום הכיפורים. יש בהן אמירות מופלאות ופיוטים מרגשים. אני נהנה לקרוא אותם. אבל אני מרגיש לא פחות טוב והרבה יותר בנוח להתפלל לאלוהים שלי בדרכי שלי. לנסח את הדברים בצורה הכי ברורה, הכי אמיתית, הכי כואבת.
יום הכיפורים האמיתי הוא חשבון נפש. נקיון פנימי. להיות עם עצמך, בשקט שלך. רק אתה מול פחדיך, מול כשליך, מול חטאיך, מול הטעויות שעשית, מול החרטה והכאב, מול מה שתוכל לתקן, ומה שכבר לעולם לא תוכל להשיב. כאב ההחמצה מול סיכוי התקווה. ואת זה אפשר לחוות רק בריכוז עמוק. בתפילת יחיד עצמית.
ואלוהים שלי מקשיב לכל מילה. אני יודע.