בין כסה לעשור

אחד העקרונות של שיווק הוא למצוא שוק חדש למוצר או לשרות שאתה נותן. להרחיב את הביקוש.
שבועות של מפגשים משפחתיים עתירי רגעים מעניינים יותר ופחות, עד שמישהו פולט "תשימו לראות את הבר מצווה של….." או "תשים את ה DVD של החתונה של…" הביאו אותי למסקנה מעניינת.
אנחנו מתעדים את כל האירועים בחיינו בוידאו. יש לנו סרט של כל אירוע חשוב. ברית מילה. חתונה. בר/בת מצווה. חינה. מה לא.
סרטים משעממים שמכילים פחות מעשר דקות של משהו מעניין כמו חופה, והשאר? שלוש שעות מונוטוניות של צילומי אנשים רוקדים בחוסר קורדינציה.
וכל הסרטים גם נראים אותו דבר. בר מצווה-חתונה-ברית….בעלי השמחה באיפור מוגזם עומדים ומקבלים פני אורחיהם בחיוכים מלאכותיים. נשיקות אוויר מופרחות, שרלילות עבות בשר בשמלות קטנות מדי מסדרות חזיה לפני הכניסה לפריים. בעעעעעעעע.
רק אירוע אחד אנחנו לא מתעדים בוידאו. לוויות.
בעולם שבו חגיגת יום הולדת של זאטוט בן שנתיים היא הפקה יותר מורכבת מהחתונה שלי, דווקא אירוע כל כך משמעותי וחד משמעי כמו לוויה זוכה להתעלמות תיעודית. למה? למה לא לסגור את מעגל החיים במלואו? אם כבר- אז כבר…
בואו נרחיב את השוק. למה שלא נמסד סרטי וידאו של לוויות? שוק אדיר ובלתי מנוצל.
גם כאן הסרט יפתח במשפחה שעומדת ומקבלת את אורחיה. אמנם בלי איפור ועם פחות עליצות (במרבית המקרים…). יהיה קלוז אפ על מודעת האבל עם אפקטים של סיבוב ותלת מימד, ישולבו תמונות מחייו של המנוח על רקע גופתו, והשלכת הגופה לקבר תצולם משלוש זוויות שונות כמו בוויפאאוט. אני בכלל הייתי מזמין צלמי מגנטים שיסתובבו בין הקהל ויצלמו את המשתתפים. יהיה מקורי למדי לראות על המקרר מגנט עם תמונת הילדים והכיתוב "מזכרת מהלוויה של סבא משה".
להעצמת הדרמה, לפני ההספד תמיד אפשר להזמין את אחת מלהקות חולי הנפש האלה, שלבושים בגלימות לבנות ותוקעים בשופרות לחרדת הנוכחים בחתונות וברי מצווה.
זה גם יאפשר לכל הפולניות לסגור חשבונות בנוסח "ראית את דודה דוריס?….היא אפילו לא בכתה כשהורידו אותו….לא שמתי לב בלוויה…טוב שיש סרט"..
ואז במפגשים משפחתיים, כשמישהו יציע לראות את החתונה של מישהו – תמיד מישהו אחר יוכל לאזן את זה ויציע לראות את הלוויה של מישהו …
*********
ישבתי אתמול לארוחת צהריים עם החטובה ועוד שותף עסקי שלנו. כטוב ליבו בהמבורגר, אמר הבחור: "אתה יודע שבעשור האחרון תוחלת החיים האנושית עלתה בשלוש שנים?"
ואז החטובה שאלה אותו: "מה שלום אמא שלך? חגגה 85 לא מזמן? איך היא מסתדרת עם המטפלת הפיליפינית החדשה?"
ובשבילי זו היתה ממש הרמה להנחתה…
כי זה בדיוק הענין. תוחלת החיים עולה כל הזמן. ויחד עם העליה בתוחלת החיים נולדים תחומים שבעבר כלל לא היו בשטח. מטפלים/ות פיליפינים, עובדי סיעוד, מחלקות גריאטריה ענקיות, טיטולים למבוגרים ותעשיית תרופות עצומה. פעם כתבתי פוסט מפורט על עמדתי בנדון.
אמרתו החזקה של קהלת – "עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת, י"ב א) מתגשמת במלוא עוצמתה.
נכון. יש יוצאים מן הכלל שחיים עד גיל 100 בבריאות טובה. אבל הרוב לא. הרוב מתחילים את הבוקר בבליעת עשרות כדורים וניגוב ישבנם בעזרת המטפלת.
כשאני הייתי ילד, לא היו בנוף ילדותי זקנים עצובים בכסאות גלגלים שנדחפים על ידי פיליפיני אטום מבע.
היו כמובן זקנים שתפקדו מסביבנו. הלכו, צחקו, היו פעילים, עד שיום אחד נעלמו פתאום. שאלנו איפה הם ואמא אמרה שהם מתו. כל כך פשוט. כל כך נחמד.
הם לא חיו עד גיל 90 . מתו כמה שנים אחרי הפנסיה. רובם פחות מ 70 . הם לא חוו שנים איומות של גסיסה ממושכת בסיוע עזרים מלאכותיים. פשוט סיימו את מכסת חייהם. וזה גם הגיל שהגוף שלנו בנוי לחיות. יקחו עוד עשרות אם לא מאות שנות אבולוציה עד שהגוף שלנו ילמד להתאים את עצמו לחיות יותר שנים. בינתיים אנחנו היבריד. הכלאה של אריכות חיים טכנית בגוף מתפורר.
*********
גיליתי משהו חדש שקורה לי בשבועות האחרונים. בארוחות הצהריים של סופי השבוע אני אוהב להתפנק עם בירה או כוס יין. אבל לאחרונה אלכוהול בצהרים גורם לי כאב ראש. ואני לא מדבר על שתיה כדת וכדין. אני מדבר על שליש בירה או חצי כוס יין. רק בצהריים. בערב ובלילה אני יכול לשתות כמו גמל – והכל סבבה. אבל בצהריים? שליש בירה עם הבורגר שלי ואני צונח עם מיגרנה כמו פולניה בלי סקס.