היר קאמס דה סאן

תחילת שנות השבעים. ואני ילד קטן שאוהב מוסיקה. בבית היה לנו פטיפון שנרכש מתישהו בשנות ה 60 וניגן תקליטים כבדים, קשיחים ושבירים שסבבו במהירות של 78 סיבובים לדקה. היו סוגים רבים של תקליטים כבדים וקשיחים בבית. שושנה דמארי, יפה ירקוני, הדודאים, רוקנרול, מוסיקה הודית, מוסיקה איטלקית, מוסיקה קלאסית.
שמיעת המוסיקה היתה טקס בפני עצמו.
הפטיפון היה מכשיר עצמאי נטול מגבר ורמקול. בכדי שהוא ינגן צריך היה לחברו למכשיר הרדיו הענק שהיה מונח על השידה. כשהגיעה עת המוסיקה, התישבנו על הספה בסלון. היה אבא פותח את הארון, מוציא ממנו כבל חשמלי מיוחד, מחבר אותו בצידו האחד לפטיפון ובצידו השני לשקע באחוריו של מכשיר הרדיו הענק. מכשיר הרדיו פעל על "מנורות" – רכיב חשמלי עתיק. מה שאומר שהוא היה צריך להתחמם מספר דקות בטרם פצח בזמר.
אבא המתין את הדקות הללו, כשאנחנו מביטים בו בהתפעלות וציפיה. ואז היה נוטל תקליט, מניח על הפטיפון, שם את הזרוע עם המחט בקצה, לוחץ על הכפתור והקסם היה מתחיל. צלילי המוסיקה בקעו מרמקול הרדיו ואני עצמתי עיניים ודמיינתי שהזמר והנגנים נמצאים בחדר.
מאוחר יותר התקדמנו. אבא הביא הביתה מכשיר פטיפון משומש אך משוכלל. לפטיפון היה מגבר פנימי ורמקול משלו. גם הוא כמובן עבד על מנורות והיה צורך להמתין שיתחמם, אך כל הלוגיסטיקה של חיבור למכשיר רדיו נפרד כבר היתה מיותרת. מה שאומר שאני כילד כבר יכולתי לתפעל אותו לבד בלי השגחת מבוגר…
באותה עת התגורר בבית סבתא שלי בן דודתי ,חייל משוחרר. יום אחד אמא סיפרה לי שהוא קנה והתקין בבית סבתא משהו חדש ומיוחד. קוראים לזה "מערכת סטריאו" וזה מנגן מוסיקה "ממש כמו במציאות". עוד באותו היום כבר שיגעתי אותה שתיקח אותי לשם וכך היה.
מערכת הסטריאו התגלתה כמשהו מוזר ומרתק בעיני. היה כמובן פטיפון שהיה מכשיר מוכר, אם כי מעוצב אחרת מהמכשיר הישן בבית. עם מסגרת עץ כבדה, וחלקים מתכתיים כסופים. הפטיפון היה מחובר לקופסה מוזרה שנראתה כמו ארגז מהחלל החיצון. הרסיבר. מסגרת עץ חום, בחזית פאנל מתכת עתיר לחצנים וכפתורים, ובמרכזו חלון זכוכית שהאיר בגוון ירוק עם ההפעלה והציג שורת ספרות שסימנה את תחנות הרדיו.
משני צידי החדר עמדו שתי קופסאות גדולות. אף הן מעץ חום ובחזיתן בד שחור.  הרמקולים. בן דודתי הסביר לי שכל רמקול יודע לנגן בנפרד רק את הצלילים שיועדו לו.  צד ימין או צד שמאל וביחד זה נותן צליל נהדר.
התישבתי נרגש על המיטה הקטנה ממול לרמקולים. הוא הניח תקליט על הפטיפון ושם את המחט. נשמעו מעט פצפוצים ורחשי רקע ואז….
צלילים מופלאים מילאו את החדר. מהמופלאים ששמעתי עד היום.
צלילי גיטרה אקוסטית ענוגים נשמעו מהרמקול השמאלי בלבד. הבטתי ברמקול כמכושף. זה נשמע כל כך טוב. חד וצלול. כה שונה מהצליל הדחוס והמתכתי שהיה פס הקול שלי עד כה.
צלילי הגיטרה ברמקול השמאלי דעכו ומהרמקול הימני החלה שירה ענוגה: היר קאמס דה סאן, טו דו דו דו…..היר קאמס דה סאן, איי סאי. איטס אולרייט…..ואז בשני הרמקולים נכנסה הלהקה עם כל הכלים וניגנה את אחת המלודיות היפות ביותר שנכתבו אי פעם.
אלה היו הביטלס, בשיר הפותח את האלבום הנפלא"אבי רואד" .
השיר הראשון בחיי ששמעתי במערכת סטריאו. הקשבתי מאז לשיר הזה אלפי פעמים , אבל עד היום, עד הרגע, כשחיפשתי את הלינק ביוטיוב לשים בפוסט, כשאני שומע את השיר הזה אני מתרגש מחדש. אולי בגלל שהוא יפה במיוחד. אולי בגלל שהיה הראשון. לא יודע וזה גם לא משנה…
אתם מוזמנים ללחוץ ולהנות מ "Here Comes The Sun" של הביטלס…