עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

ההחלטה של אבא

5 ביוני, 2008 מאת

אבא היה איש חכם. אבא בחר למות.

אבא קיבל את עובדת מחלתו בסרטן בשילוב מקפיא של כאב חד ורציונאל קר.
הוא היה איש צעיר בן 75 . בריא, עם כושר גופני של נער.
ואני, שהייתי אז חצי ממנו בגיל, לא הצלחתי להדביק את קצב הליכתו המהירה.

המחלה התגלתה בשלב מאוחר מידי, ללא סימני אזהרה מוקדמים.
מסתבר שגידול סרטני ערמומי דיו כדי לעבור את נקודת האל חזור ללא רמז.

אבא עדיין לא ידע כלום. הגעתי איתו לחדר המיון למה שנראה כמו תקלה קטנה בגופו של אדם בריא. אבל משום מה, בסוג של פסימיות מובנית, הרגשתי בתוכי שמשהו רע קורה.
הרופא ביקש מאבא לצאת מהחדר. אני נשארתי.
הוא הביט בי ואמר בקול שקט: "אתה מבין שלא נשאר לו עוד הרבה".
לא. עד הרגע לא הבנתי.
מבטי נשאר יציב, אך הדם בעורקי קפא כקרח.
הסתכלתי לרופא בעיניים ושאלתי : "כמה זה לא הרבה?"
והוא השיב: "חצי שנה. לא יותר".

אבא הפנים. הוא ידע שהאופטימיות הקלילה שאני משדר נועדה להקל עליו אבל מעולם לא הראה שהוא יודע שאני משקר לו. הוא לא רצה לפגוע בי.
והוא החל ללמוד על המחלה. בשקדנות שאפיינה אותו אסף כל שביב מידע מהיכן שרק יכל.
וככל שקרא ולמד יותר, כך העמיק כאבו.
באחת השיחות בינינו , הניח את האנציקלופדיה שהיתה בידו ואמר לי: "מרבה דעה – מרבה צער " . המילים שלו לדברי קהלת : "ויוסיף דעת – יוסיף מכאוב".

ובמקביל ליסורים הפיזיים, החלו לבטי הנפש .

הרופא הציע ניתוח לכריתת האיבר הנגוע ולאחר מכן הקרנות וכימותרפיה.
אבא הקשיב בתשומת לב ושאל : "זה ירפא אותי?"
"בחלק מהמקרים יש תגובה לטיפול" ענה הרופא.
"וזה מביא לתוצאות טובות בסופו של דבר?" חזר וחידד אבא.
"בחלק מהמקרים יש תגובה" חזר וענה הרופא.
"תגובה, לא ריפוי" אמר אבא בסרקזם עצוב.
"כן, תגובה" ענה הרופא והביט בעיניו של אבא. "אבל זה יאריך במעט את חייך".
"בכמה יאריך?" שאל אבא.
"במספר חודשים" ענה הרופא "יש גם כאלה שחיו אחרי זה עוד שנה ויותר".
"ובאיזו איכות חיים?" המשיך והקשה אבא.
הרופא התפתל בעמידה. "תראה…הטיפולים לא נעימים, ויש תופעות לוואי".
"תודה" אמרנו פה אחד לרופא – גם אבא וגם אני.

אבא שכב במיטה וגיבש את מה שהפך להחלטתו.
"מה יש לי להאריך את חיי בכמה חודשים, אם ממילא אמות אחר כך?
הרי הטיפול לא מרפא, יש לו תופעות לוואי איומות. כאבים, הקאות. ימים שלמים של סבל.
מה אני צריך את זה? זו לא איכות חיים אלא סבל רב לי ולסובבים אותי".
"וחוץ מזה", חייך אבא, "ממשהו הרי צריך למות, לא? מהתקף לב, או מזיקנה, או ממחלה….."
אבא הביט החוצה מהחלון ואמר – "נכון, זה נחמד לחיות, בן אדם רוצה להמשיך ולראות את השמיים הכחולים, לשמוע ציוץ ציפורים, אבל אין מה לעשות. זו דרכו של עולם".

הבטתי בו באהבה ובהבנה גדולה. מה אתה כבר יכול לומר מול טיעון שכזה? ועוד כשהטיעונים של אביך האהוב חופפים בתחכום טראגי את תפיסת עולמך שלך אתה?

לא ניסינו לשכנע אותו אחרת. אפילו לא לרגע.

אבא בחר שלא לקבל שום טיפול למעט משככי כאבים שנטל לקראת סוף הדרך.
הוא עזב את העולם חצי שנה לאחר גילוי המחלה. בדיוק במועד שניבא הרופא.

אבא בחר למות. אבא היה איש חכם.

הפוסט מוקדש באהבה ובגעגוע אין קץ לאבא.
ביקשת שתמיד אזכור אותך מחייך ומתלוצץ. אני זוכר אותך כך, אבל אין לי שליטה על הדמעות שמציפות אותי תוך כדי.

נושאים: פילוסופיה בגרוש | תגובה אחת »

תגובה אחת

  1. מאת UV :

    מאד מרגש. שלא תדע עוד צער. רק בריאות תושיע אותנו. רק בריאות.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות