חופשה באילת

אז ככה. חזרתי מחופשה באילת לתוך עולם מטורף שבו קורסות הבורסות מסביב לעולם ובנקים בארה"ב עם מחזור פעילות ודירוג אשראי גדול יותר מתקציב מדינת ישראל פושטים את הרגל.
הייתי די מנותק מהעולם בשבוע הזה. כשאני בחופש אני אוהב להיות ב…חופש.
לא מחפש לטפס על הרים, לא רוצה סנפלינג, לא רוצה גלישת גלים ולא רודף אחרי פעילויות ואטרקציות. חופש מבחינתי הוא סקס, אוכל ומנוחה. הסדר לא מחייב…
כשאני בחופשה אני מעדיף לבלות את מרבית הזמן ליד הבריכה או בתוכה, משקה טוב ביד ולראות כמה שיותר ציצים וישבנים בביקיני.
חופש זה מצב שבו החטובה מבלה לצידי כשהדבר היחיד לגופה זה ביקיני שחור של אוברזון. במזוודה היה גם ביקיני טורקיז חושפני הרבה יותר של פלפל, אבל היא סירבה ללבוש אותו בתירוצים כמו "זה לא לשמנות כמוני" ועוד אי אילו טענות שניתן לפתור בשבוע של אשפוז יום בגהה פלוס טיפול תרופתי מרוכז וקצר.
מה שכן בולט על שפת הבריכה, הוא הקעקועים. כמעט כל נערה/אשה צעירה מקועקעת. מה שזה אומר, זה שבעוד כמה עשרות שנים המדינה תהיה מלאה באינספור סבתות מקועקעות…. דובדבן על הכתף זה חינני כשאת בת 30 ….מחריד בגיל 70 … לא הייתי רוצה להיות האח הסיעודי שיבוא להחליף טיטול לסבתא וייחשף לקעקוע מקומט של קוברה על התחת.
עוד דבר שמצא חן בעיני על שפת הבריכה הוא ה"חנוניות שיק".
לבריכה מגיעות צעירות שנראות חנוניות…עדינות מראה, שבריריות, מרכיבות משקפיים דקיקות מסגרת ומבע אינטלקטואלי על פניהן. מין לוק של ספרנית עכברית. ואז הן פושטות את הבגדים וחושפות גוף בנוי לתלפיות שלא חשבת לרגע שמסתתר שם… הברווזון הופך לאפרודיטה סקסית.
נחשפתי גם לטמטומם המגוחך של הורים מסוימים.
בשעת לילה מאוחרת, ישבנו בפיאנו בר של המלון, להנות מהופעה של זמרת בארים שחורת שמלה ושיער. הזמרת שרה רפרטואר חביב של שירים שקטים משנות ה 60 , קלאסיקות שמאלץ כאלה, ואני נהניתי מכף ידה של החטובה על ברכי, ומבקרדי בריזר צונן במורד גרוני.
לפתע נקטעה הפסטורליה.  לבמה הקטנה שבקושי הכילה את הזמרת ואת המיקרופון עלתה ילדה קטנה והחליטה שהיא חלק מההופעה.
וזה המחזה: עומדת זמרת שמפליאה בקולה בשיר סלואו רגשני, ולצידה ילדה כבת חמש מקפצת כמו תיש על סטרואידים, בריקוד טראנס חסר קורדינציה.
וההורים ? יושבים בקהל ומתמוגגים מהכשרון המופלא שמפזז על הבמה, מצלמים ללא הרף את האטרקציה. הילדה רואה את ההתלהבות, ומתחילה לקפץ עוד יותר ולהתרוצץ על הבמה הקטנה תוך שהיא מעיפה את הסטנד עם מילות השירים, מסתבכת בחוטי החשמל של הציוד ומטריפה את הזמרת האומללה שמנסה לרסן אותה.
וההורים ? עוד יותר מאושרים, מוחאים כפיים בקצב עצמאי שאינו קשור למוסיקה וממשיכים לצלם בהיסטריה ולהביט מסביב בגאווה, לוודא שכל הנוכחים רואים את שירלי טמפל החדשה. החטובה תמיד אומרת "קוף בעיני אימו – צבי".
מה גאווה דבילים ? אם לפחות היתה רוקדת לצלילי המוסיקה של הזמרת, אבל היא משתוללת ומקפצת בלי קשר למציאות…
ראו הורים אחרים כי טוב, ושלחו אף הם לבמה את זאטוטיהם… עכשיו, אמצע הלילה, ויש כבר על הבמה שלושה תיישים מקפצים לגובה ומנופפים בזרועותיהם לכל עבר וזמרת מדוכאת אחת שסופרת את הדקות לתום הופעתה…
ילדים משתוללים בריקוד ומכייפים זה אחלה. אבל לא בפיאנו בר בחצות הלילה. לכל דבר יש מקום וזמן.
וההורים ? הם כבר נרגעו מהאטרקציה ועכשיו עסוקים בשלהם….שירקדו הילדים ויפריעו לכולם…העיקר שלהם יש קצת שקט. בכלל, גדל כאן דור של ילדים שלא שמעו מהוריהם את המילים "אסור" ו "לא".