חוכמת הגסטרו

שנים של מחקר ותצפיות הגיעו למסקנה הסופית. היום אני יודע את הסוד הגדול.
למען הסדר הטוב, נתחיל מהתחלה.
כשאנחנו אוכלים במסעדה טובה, בסוף הארוחה כולם מתרווחים, שבעים, כבדים לאחר שטחנו מכל טוב, ואומרים את המשפט הבא: "אני מפוצץ. לא יכול לנשום".
מגדילות ועושות הנשים בחבורה שמתחילות כבר אז את הקיטורים- "אכלתי יותר מידי, הגזמתי, ממחר אני בצום…" ועוד.
חסר לי אם אני מציע לחטובה לטעום אפילו איזה בדל צ'יפס נוסף. היא מגיבה באלימות קשה שעיקרה – "אתה לא קולט שאני לא מסוגלת לאכול יותר כלום ?"
אבל, חיים אנו בעולם מופלא, מלא הוד, קסם ומסתורין. עולם שבו מתרחשים לעינינו ניסים גלויים ונסתרים כאחד.
המלצר/ית מגיע לשולחן ושואל: "להביא תפריט קינוחים"?
הגברים נאנחים בכבדות, ובמבט עצוב ללא מילים מסמנים עם הראש  " לא – לא " .
אבל הנשים בשולחן, שרק לפני רגע היו על סף עילפון מרוב אוכל, מתעוררות ומזנקות כאילו דחפת להן משהו לואגינה.
"כן ! בטח. מה יש בתפריט ? " הן שואלות בתשוקה.
כן. אתם לא טועים. אלו אותן נשים שלפני רגע חיסלו את כל מה שהיה בצלחת כולל המפית וטענו שהן מפוצצות.
ואז, בעודך נושם את נשימותיך הקשות ואולי האחרונות, ומרגיש את הכולסטרול מתפשט ומסדר לעצמו מקום נוח ולאורך שנים בדפנות עורקיך, הנשים מקבלות את מנת הקינוח המפלצתית, שתמיד תכלול משהו עגול ורוטט באמצע הצלחת, שלצידו כדור גלידה, רוטב שוקולד חם וערימת קצפת, ושואבות אותה אל קיבתן עוד שלפני שאתה מספיק לקלוט מה יש (או היה) בצלחת.
מעקב זה אחר נשים בארוחות, והשאלה בלתי נמנעת – איפה יש להן מקום ? הביא אותי לתובנה ההגיונית היחידה:
לנשים יש קיבה נפרדת לקינוחים. הקיבה נכנסת לפעולה אוטומטית מייד לאחר שהקיבה הראשית התמלאה באוכל. אין שום קשר בין שתי קיבולות הקיבות הללו.