על אנשים ושיגועים

מודה. אני אוהב לשגע אנשים. ולשמחתי, אני גם יודע לעשות זאת עם ארשת פנים רצינית, כך שהם לא מרגישים שאני משגע אותם, עד שאני מתפוצץ מצחוק. הנה שני סיפורים קטנים.

לפני שנים רבות, עבדתי במפעל יצרני. המשרד שלי היה סמוך לאולם הייצור, שאותו ניהל בחור מעצבן. דיוויד שמו. מסוג האנשים שמעוררים אנטגוניזם הן בדיבורו המאנפף, והן בשפת הגוף שלו. הוא היה מסוג האנשים 'הנוזלים'. גוץ שכולו רכיכה אנושית מתנדנדת, שתמיד נראה כאילו בכל רגע היא קורסת והופכת לשלולית סמיכה.

הימים ראשית שנות ה 90 . רכישת מכונית חדשה, מהניילונים, היתה אירוע יקר מאד ולא שכיח אצל המעמד הבינוני.

דיוויד חלם על רכב חדש, ולא הפסיק לדבר על זה. הוא חסך מידי חודש, וכעבור שנתיים של חפירות על הרכב שיקנה, לקח הלוואה גדולה, וזכה לרכוש לעצמו רכב. לא משהו מפואר. פיאט משפחתית. הו, כמה שהוא היה מאושר. הסתובב כל השבוע כטווס במסדרונות המפעל, סיפר לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע שבעוד כמה ימים הוא מקבל את הרכב וזקף את ראשו בגאווה.

באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת, עת מגרש החניה של המפעל ריק, ראיתי מחלון משרדי את דיוויד מגיע לראשונה עם רכבו החדש. פיאט כחולה. למרות שהמגרש היה ריק, לקח לו הרבה זמן לחנות, מקפיד על כל סנטימטר של נסיעה ברברס, שחלילה לא יפגע ברכב. הוא יצא מהרכב, הוציא כיסוי, כיסה בשקדנות את הרכב, שלא יצבור אבק, הקיף אותו פעמיים, ונכנס למפעל.

כאן כבר התחילה להתבשל במוחי המזימה. יום העבודה בעיצומו, דיוויד משוטט בכל קומות המפעל, שמח וטוב לב, גופו רוטט ונוזל בעודו מכריז בשחצנות שהוא קיבל את הרכב והגיע איתו לעבודה.

בשעת צהריים מוקדמת, עטיתי על פני ארשת רצינית וחמורה ופרצתי כרוח סערה לאולם הייצור של דיוויד, בעודי זועק "אל תשאלו! אל תשאלו!" העובדים המבוהלים הרימו ראשם מהפס ואני המשכתי בהתרגשות מעושה –  " משאית סמי טריילר הגיעה עכשיו למחסן, לקחה בחניון סיבוב לא טוב ומעכה לגמרי איזה פיאט כחולה שחנתה בצד, עשתה ממנה גוש פח!" בזווית העין ראיתי את דיוויד מחוויר. גופו היה נוזלי מתמיד. הוא צרח "לאאא!!!!" ובריצה מטורפת נמלט מאולם הייצור, שועט במדרגות למטה. ואני? הלכתי להכין לעצמי כוס קפה.

******

הייתי אחראי על התפעול במפעל. אחת לכמה ימים היתה מגיעה משאית ענקית, סמי טריילר ועליו מכולות עם ציוד וסחורות של המפעל. לקראת הגעתה, המחסנאים נדרשו להקצות עבור המשאית מקום בחניון, על מנת שניתן יהיה לפרוק את המכולה עם מלגזה ולשנע את הציוד למחסנים. לצורך זה, היו חוסמים חלק מחניון המפעל באמצעות קונוסים וגדר ניידת.

וזה לא עזר. העובדים החצופים היו מגיעים, מזיזים את הגדר מהמקום וחונים בלי חשבון, מה שהיה מעורר בלגן כשהגיעה המשאית ולא ניתן היה להכניסה בלי להתחיל לחפש אנשים ולהזיז רכבים. ונמאס להם. בצר להם, פנו אלי, לחפש פתרון.

חשבתי קצת, עלה לי רעיון.  "יש לכם במחסן ציוד ליום העצמאות, נכון? דגלי לאום, תורן?"

"בטח" ענו.

"יופי" חייכתי. "עכשיו נעשה סיבוב במחסן".

הסתובבתי במחסן, וקלטתי ארגזי עץ  גדולים ובהם חלפים כבדים למכונות. אחד הארגזים לכד את תשומת ליבי. הוא היה צר, נמוך וארוך. זהה במימדיו לארון מתים. "את זה אני רוצה" הצבעתי עליו.

אספתי את המחסנאים סביבי ושיתפתי אותם במזימה. "מחר בעשר בבוקר מגיעה משאית. אני רוצה שכולכם תהיו במפעל בשש בבוקר. אנחנו לוקחים את הארון, עוטפים אותו בדגל הלאום. מניחים אותו במרכז החניון מוגבה מעל שתי חצובות. לצידו אנחנו מציבים תורן עם דגל הלאום בחצי התורן. תקטפו מהשיחים והעשבים השוטים שמסביב למפעל כל מיני ירוקים, תשלבו בחוט תיל ותייצרו זר עגול של לוויות, שתניחו לצד הארון. את כל המיצג הזה תקיפו בגדר. אל תגידו כלום ואל תמסרו מידע. ישאלו מה זה- תגידו שאין לכם מושג. הגעתם בבוקר וזה היה. מי שלא מסוגל לא לצחוק, שיתחבא במחסן".

וכך היה. סידרנו מיצג שלא היה מבייש לוויה של אח"מ. כמנהגי, הכנתי לעצמי קפה, וישבתי בצד, להשקיף.

בשמונה בבוקר התחילו להגיע העובדים. הם לא יכלו לחנות, ונאלצו לצאת ולחנות בחוץ. האנשים החלו להתקבץ מסביב, מבועתים, היסטריים. "מה קרה? מי מת? מי זה?"

מנהלי צוותים, אספו סביבם את עובדיהם וניסו להרגיע. לאף אחד לא היה מושג מה קורה. בלגן והיסטריה, וסקרנות עצומה, מי האישיות שגופתה מונחת במרכז החניון ולכבודה הורידו דגל לחצי התורן.

אני כמובן הוספתי שמן למדורה. בהיותי מנהל בכיר, העובדים נשאו אלי עיניים, בעודי חולף על פניהם בפרצוף חמור, וממלמל "נורא, נורא, אני לא יכול כרגע להגיד כלום" ונעלם מהאיזור בטרם יתעשתו.

טוב, לא היתה ברירה. כל המפעל כמרקחה, כולם מסתובבים כמו זומבים בחניון מהלוויה שנחתה עליהם על הבוקר, אבל אני לא יכול לעכב יותר מדי. גם ככה גנבתי שעת עבודה. העבודה חייבת להמשיך. אז סימנתי בראשי למנהל המחסן, ולמול המבטים ההמומים של הקהל, צוות המחסן התחיל לקפל את המיצג בנון שלאנטיות, משאיר המון מקום למשאית שתגיע. חייכתי חיוך רחב והכרזתי בקול רם  – "חברים, להשאיר מקום למשאיות! לא לשכוח!".