לכבוד פתיחת שנת הלימודים : זכרונות מביה"ס…

1 בספטמבר הוא זמן טוב לספר לכם קצת דברים שאתם לא יודעים עלי. זהירות !  פוסט ארוך במיוחד…
הייתי ילד קטן עם תפיסת עולם של זקן.
בבית הספר היסודי הייתי תלמיד איום ונורא. ידעתי לקרוא עוד לפני כתה א', הייתי ילד סקרן שדרש וקיבל תשובות לשאלות רבות והימים הארוכים בכתה שיעממו אותי עד מוות. לא אהבתי את בית הספר.
הפער בין מה שלמדתי ועשיתי בבית לבין מה שהיה בבית הספר היה בלתי נתפס מבחינתי.
בבית קראתי המון, גם נהגתי לעיין בעיתון היומי של אבא ולהבין טקסטים, ובגילאים מאוחרים יותר בלעתי בשיטתיות ובשקיקה אנציקלופדיות לילדים, נוער ומבוגרים לפי סדר הכרכים.
בבית הספר, לעומת זאת, העבירו חצי יום בללמד את הכתה לקרוא ארבע שורות בודדות בשירי ילדים (שלטעמי היו שטותיים) כמו "דנה קמה – דנה נמה". ואני ישבתי שם, משועמם למדי ורק ספרתי את הדקות לחזור הביתה, לספרים שאני כה אוהב.

למרות שהטלויזיה, על הערוץ היחיד שלה, היתה אטרקציה לא קטנה, לא צפיתי כמעט בתוכניות לילדים. הן נראו לי ילדותיות מדי…..ראש של זקן, כבר אמרתי ?
לתוכניות כמו קישקשתא, רחוב שומשום, הצריף של תמרי, ולדמויות כמו חביתוש, רגע ודודלי, נחשפתי רק עשרות שנים אחר כך, בגילאים מבוגרים. מעולם לא צפיתי בהן בזמן אמת. אהבתי לצפות בתוכניות של ה"גדולים" סדרות מתח ודרמה.
עם זאת….ובניגוד ל"חנונים" שהיו בביה"ס, הייתי ילד שובב, משעשע וחברותי. היו לי המון חברים שאהבו אותי וחיפשו את קרבתי, וחוש ההומור שלי היה ציני כבר אז, למורת רוחם של מורי…גם תלמיד גרוע וגם מתחכם…
בכיתה א' גם התאהבתי לראשונה בחיי. שמה היה איריס, ילדה בלונדינית יפהפיה ואצילית. הרגעים שביליתי איתה, אחר הצהריים, יושבים צמודים על שפת המדרכה ליד הבית ומקשקשים, עד לרגע המבאס שאמא קראה לי לחזור הביתה כי מחשיך, היו מהקסומים שחויתי בכל חיי.

וכל זה התבטא בחוסר הרצון שלי להיות קונפורמי עם בית הספר. לא תמיד הכנתי שיעורים, אבל עברתי על החומר והפנמתי. לא הבנתי אז, למה אני צריך להוכיח למורה שלמדתי או עשיתי משהו. הרי אני לומד ומעשיר את עצמי בשבילי- לא למענו.
מה, הוא לא רואה לבד שאני יודע ?

זהו. שלא. מבחינת המערכת אתה לא נמדד בידע. אתה נמדד בשינון החומר והליכה בתלם. אבל את זה קלטתי רק שנים אחר כך.
אז נחשבתי לתלמיד גרוע. שלא מכין שיעורים. שמפטפט הרבה. שלא מתרכז בשיעור.
גם לזה מצאתי פתרון. התחלתי להביא מהבית ספרים שאהבתי , ולהחביא אותם בתוך ספרי הלימוד. כך ישבתי בכתה בשקט, שקוע בספר "הלימוד" לאושרם של מורי שנפטרו מהילד הפטפטן והמתריס שהייתי. הייתי פעיל מאד רק בשיעורים שאהבתי כמו ספרות, תנ"ך וטבע (מה שהיום נקרא "מדעים"..)
למדתי המון. אבל לבד. רמת הציונים בתעודות לא שיקפה במאום את רמת הידע שלי. הורי האומללים החוירו בכל פעם שהבאתי את התעודה הביתה. היה להם קשה לקשר בין הילד שבולע ספרים ומתנסח ברהיטות, לתעודות האיומות שקיבלתי. בפעמים רבות לא הכנתי שיעורי בית כלל, והייתי מקריא בכיתה "על המקום" תשובות ארוכות ומנומקות מתוך מחברת ריקה. עד שפעם אחת המורה ממש התלהבה ולקחה את המחברת כדי להקריא לכל הכיתה…..

לימים, היתה לי חוויה מתקנת.
במקביל לניהול העסקים שלי והודות למוניטין החלוצי שרכשתי, גויסתי כמרצה וכמנהל מקצועי במוסדות אקדמיים נחשבים, להקים מספר קורסים שבתחום מומחיותי.
שם, הייתי ידוע כ"מרצה שלא מרשה לכתוב בשיעורים שלו".
דרשתי מהסטודנטים להביט בי ולהקשיב. להקשיב ולהפנים. ללמוד באמת. לא לשנן, לא לצטט במבחנים פסקאות שלמות ממערך השיעור שלי. רק להבין, להבין ,להבין. לקבל את הערך המוסף של החומר- לא רק ידע טכני ולא רק לחתור לציון גבוה.
אתגרתי את הסטודנטים לשאול, להתווכח, לסתור, להעמיק ולהביע במילותיהם שלהם את מה שוידאתי שהבינו- וקדימה- להמשך הלימוד.
בהתחלה זה עורר מהומה. גם אצל הסטודנטים וגם בהנהלה האקדמית- שנתנה לי , לדרישתי, חופש מוחלט.
אבל במבחן התוצאה זה עבד. הסטודנטים שלי , שנה אחר שנה במשך קרוב לעשור (עד שפרשתי מהרצאות כי עייפתי) זכו לציונים הגבוהים ביותר בבחינות החיצוניות בארץ ואני הפכתי למרצה נערץ (מיתוס שהתעצם לאחר פרישתי…) . תעודות ההוקרה שקיבלתי על כך מהאקדמיה וציוני המשוב המרשימים שקיבלתי מהסטודנטים הם הישג שבו אני גאה יותר מכל דבר אחר בחיי, כולל עסקים.

זה שהייתי ילד זקן, בא לידי ביטוי גם בכך שתמיד הייתי ער לקורה סביבי. כמו חיות טרף שישנות עם עין חצי פקוחה. ילד עם חושים מחודדים שידע לזהות מצבים רק משפת גוף או מניואנסים.
עוד כילד, חויתי לא מעט מצבים שיצרו "משברון אמון" בסמכות המבוגרים שסביבי. שכנים, מורים. הבנתי, שלא כל מבוגר סמכותי יודע בהכרח מה הוא אומר או מה הוא עושה. האשליה שה"מבוגרים" חכמים ויודעים איך להתמודד עם כל דבר התפוגגה. פתאום הבנתי שבתחומים רבים – אם אין אני לי- מי לי ?
מעולם לא סמכתי על כך ש"יהיה בסדר". מעולם לא ישבתי וחיכיתי ש"משהו טוב יקרה מעצמו". תמיד אהבתי את השורה של רוטבליט מ"שיר לשלום" שאומרת : "אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום". ואני השתדלתי ,כדרך חיים, להביא את היום. ליזום.
תמיד אתגרתי את עצמי – מה הלאה. מה אני רוצה להשיג בעתיד. הצבתי לעצמי מטרות והשגתי אותן. גם כילד.
בגיל חמש , כל כך רציתי כבר להיות עצמאי ולעבוד, עד שיצרתי אגדה מרתקת לכבוד הורי ואחותי. סיפרתי שאני עובד אצל קבלן בניין דמיוני בשם "גונגי". מידי ערב, בשובו של אבי מהעבודה כינסתי את המשפחה, והפלגתי בסיפורים על יום העבודה שכביכול סיימתי לא מזמן.
הסיפור מגיל חמש הפך למציאות. בכל הזדמנות שרק היתה לי כנער הלכתי לעבוד. בחופשות, בערבים. לא משנה איפה. מלצרות, בניין, נקיון וסבלות. העיקר שמבחינה כלכלית לא אהיה תלוי באיש, גם לא בהורי.
הורי הזדעזעו מהעובדה שהלכתי לעבוד ואפילו ניסו לשלם לי כדי שלא אעבוד, אבל לא רציתי. הם לא הבינו למה מישהו שלא חסר לו בבית כלום עושה את זה בגיל כה צעיר.
ובאמת הצלחתי בזה. כילד וכנער תמיד היה לי מספיק כסף. יכולתי להרשות לעצמי הרבה מאד ובלי לחשבן לאיש.
אבל הייתי מודאג. תמיד צפיתי קדימה וניסיתי להיערך לקראת הבאות עד כמה שיכולתי.
העסיקו אותי מחשבות רבות כילד וכנער.
האם אמצא את אשת חלומותי ואנשא לה ?
האם יהיו לה ציצים יפים ? (כן….אהבת הציצים החלה מוקדם מאד…)
האם כשאגדל אגשים את חלומי לעבוד במשהו מעניין ?
האם יהיה לי החופש ליצור, לבנות וליזום כהבנתי מבלי שמישהו יכתיב לי  ?
האם העבודה שלי תצליח לאפשר לי לחיות חיי רווחה ללא מגבלות ?

היום אני מבין, שאולי התבגרתי מהר מידי. כשאני מסתכל בתמונות שלי מילדותי, אני רואה עיניים בוגרות ורציניות. לא עינים תמימות ונאיביות של ילד. עיניים של איש מבוגר, מפוכח ונטול אשליות.
ומתחשק לי לעלות על מכונת זמן. שתחזיר אותי אחורה.
הייתי רוצה לחזור עכשיו בזמן, רק לכמה דקות, ולפגוש את טזוטה הקטן, בן השבע או השמונה, יושב בהפסקת בית הספר, ליד הברזיה, שקוע במחשבות עמוקות על העתיד.
הייתי ניגש אליו, נתקל ודאי במבטו הציני החוקר, מחבק אותו חיבוק חזק וחם, מסוג החיבוקים שוברי הצלעות ולוחש לו:
"תפסיק לדאוג ילד שלי, אבל לעולם אל תפסיק לחשוב. הגשמת לא מעט מחלומותיך. הצלחת.
אתה לא יודע מי אני, אבל באתי מרחוק מאד רק כדי להגיד לך תודה".