לונדון 2004

לונדון. 31 במרץ 2004 . שעת אחר צהריים מאוחרת.
אני נוחת בשדה התעופה היתרו, ולא בפעם הראשונה. אבל הפעם, סחרחורת קלה של התרגשות יוצאת דופן אופפת אותי, בעודי מחפש אחר הנהג שיאסוף אותי מהשדה למלון.

המלון, בשכונת קנסינגטון, היה עלוב למדי. בחרתי בו רק בשל היותו במרחק הליכה מהיעד.
החדר בגודל של בול, המקלחת מיניאטורית והחימום לא עובד. אבל זה לא ממש הפריע לי. בסך הכל אשהה שם לילה אחד.
בקנסינגטון לא היה מי יודע מה לעשות, ולנסוע למרכז לונדון לכמה שעות ממש לא בא לי.
הסתפקתי בסיורים רגליים באיזור, נכנסתי לכמה חנויות תקליטים, עשיתי קניה קטנה בסופר ונשנשתי גבינה לבנה ולחמניה. כמו בקייטנה….רק השוקו חסר.

מחר זה קורה.
ברויאל אלברט הול, אולם המופעים המיתולוגי של לונדון, בו הופיעו לאורך עשרות שנים כל האמנים הגדולים שעיצבו את עולם המוסיקה שלי, אזכה לראות מופע של פעם בחיים ובו מיטב האומנים על במה אחת.
ואני, שמוסיקה מהווה את אחד מאבות המזון של קיומי, מגיל אפס ועד היום, לא מאמין שזה קורה לי.

הכל החל חודשיים קודם לכן. באתר המופעים העולמי "פולסאר" התפרסמה ידיעה על מופע צדקה ענק של ה"Teenage Cancer Trust" הבריטי.
ערב בהנחיית ג'ולס הולנד, מנהיג להקת "סקוויז" ומנחה תוכנית הטלויזיה המוסיקלית הנחשבת "Later", במסגרתו יופיעו למעלה מעשרים גדולי המוסיקה מכל העולם, וביניהם אחד….דיויד גילמור.
למי שעדיין לא יודע, פינק פלויד היא הלהקה האהובה עלי ביותר ומר גילמור הנ"ל הוא אלוהי הגיטרה של הלהקה.

זהו. את זה אני לא מפסיד. זה לקח כמה ימים של נסיונות רכישה באינטרנט, שלאחריהם היה בידי כרטיס לשורה 13 במקום חלומי ברויאל אלברט הול. ממש מול הבמה.
וכן….כרטיס טיסה ולילה אחד בלונדון. נוחת, יום של טיול רגלי, למחרת ההופעה, ועוד באותו הלילה טס הביתה.
מטורף? כן. אבל מה זה לעומת הגשמת החלום לראות אותו ועוד רשימת אומנים אגדית על הבמה?

רויאל אלברט הול. 1 באפריל 2004
הגעתי לאולם שעתיים וחצי לפני המופע. מסתכל על התאריך וצובט את עצמי. אולי הכל מתיחה?….אחד באפריל….
מוציא את הטלפון הנייד ומתקשר לחטובה. היא עונה. סימן שהיא קיימת. מאשרת את עובדת היותי בלונדון. זה בסדר. אני לא חולם.

אני מסתובב ומקיף את האולם המדהים הזה. חתיכת היסטוריה. בחוץ עדיין אור יום, ומזג האוויר נעים. קריר, לא גשום.
פועלי במה מכניסים ציוד פנימה. ניידת טלוויזיה מתמקמת מחוץ לאולם, וטכנאים מושכים כבלים פנימה לתוך האולם.
הנגנים מתחילים להגיע. אחד עם קונטרבס, אחרת עם כינור. נכנסים במהירות לאולם.
אני יושב על מדרגות האולם, סופר את הדקות, בודק כל דקה את הכרטיס בכיס….לוודא שלא אבד לי….
אני מתקשר שוב לחטובה. חולק איתה את רגשותי ברגע הזה.

שבע וחצי בערב. שעה לפני המופע. פותחים דלתות.
אני מגיש את הכרטיס. סדרן אדיב מציץ בו, ומחייך אלי. אני פוסע לתוך האולם. נפעם.
האולם עוצר נשימה.
אני עומד ומסתכל סביבי, על הבמה, על שורת המושבים המרכזית, על המרפסות הקטנות שמקיפות את האולם.
המראה מרשים ומלא הוד. קשה להעביר במילים את עוצמת המקום שאני מכיר כל כך טוב ממאות שעות צפיה באוסף ה DVD שלי במופעים שנערכו בו. ועכשיו אני נמצא שם. מתיישב ומלטף את הכורסאות שאינספור פעמים ראיתי בתמונות…
על הבמה הענקית כבר מסודרים כלי הנגינה, והקהל השקט נכנס, ממלא את האולם ומתיישב במקומו. שמונה ועשר דקות. הכרוז מודיע: "גבירותי ורבותי, ג'ולס הולנד יהיה על הבמה בשעה שמונה ושלושים"…

שמונה וחצי בדיוק. האורות באולם כבים.
כעבור 15 שניות הבמה מוארת באור גדול, והיא מדהימה. כעשרים נגני ריתם אנד בלוז עומדים עליה ומתחילים לנגן בעוצמה אדירה, כשג'ולס על הפסנתר, מחייך מאוזן לאוזן.
יצאנו לדרך. צפו כאן בג'ולס הולנד מתוך המופע הזה.

לאחר פתיחת המחץ של ג'ולס הולנד וההרכב הענק שלו, אני מתחיל לעכל את נוכחותי במקום, ומסתכל סביבי. האולם יפהפה, הקהל יושב מרותק ומוקסם , איש לא מסתובב במעברים…והסאונד – איזה סאונד מדהים. חודר לגוף. ללב ולנשמה.
בזה אחר זה הם מתחילים לעלות על הבמה.
אמנים גדולים אחד אחד. כל אחד נותן שניים – שלושה שירים.
ראשונה עולה סאם בראון. יש לי פינה חמה אליה בלב, לא כל כך בגלל קריירת הסולו שלה, אלא בשל היותה זמרת הליווי הקבועה של גילמור ובהופעות של פינק פלויד.
היא יפה, שברירית עם קול ענק.
אחריה עולה כריסי היינד- סולנית הפריטנדרס, ואני מתחיל להעריך את מקום מושבי, כל כך קרוב לבמה. רואה כל מבע של האמנים. כל חיוך, כל תנועה, ובמקרה שלה כל קמט חינני…
אחר כך עולה להקת מאדנס ומטריפה את הקהל. אני קם ומקפץ ליד המושב שלי, מושך מבטים של בריטים צנוניים…
ואז עלה לבמה ג'ף בק, בגופיה שחורה. אחד הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים (היארדבירדס)  והיפנט את כולנו בשלושה קטעים וירטואוזיים. נראה נהדר. נשמע נהדר. צפו בג'ף בק מתוך המופע.
אחריו עלה לבמה מארק אלמונד, אחד הזמרים האהובים עלי ביותר, והגיש ביצוע מצמרר ללהיט שלו Say hello wave goodbye ואני רציתי שלא יגמר….
הערב נמשך במרץ, ושורת האמנים המופלאה , ג'ון קייל מה"וולווט אנדרגראונד" שנתן שלוש קלאסיקות, רוני ווד מה"רולינג סטונס" מסטול חביב ששר את להיט הסולו היחיד שלו "או לה לה"…והאדון ירום הודו טום ג'ונס, שזינק לבמה והעמיד אותנו על הרגליים, המשיכה להלהיט את הקהל.
אחרי שעתיים של מופע, ועוד שורת אמנים גדולים כמו שון מקגואן חסר השיניים מהפוגס, ומיני איחוד של להקת "סקוויז", ג'ולס הולנד לוקח את המושכות, ומבצע שירה בציבור נוסח שרה'לה שרון עם הקהל ("עכשיו רק הבנים שרים…."….. "עכשיו רק הבנות"….)
שרתי. מה זה שרתי….כמו במקהלת בית הספר….
ואז….הנגינה פסקה, ג'ולס הולנד עוצר לרגע, מסתכל על הקהל ואומר :
"Ladied ans gentleman…
Mica Paris… and……Pink Floyd's David Gilmour ! "

נשמתי נעצרה, מסתכל לקצה הבמה ורואה את הזמרת הענקית מיקה פאריס עולה ומתייצבת ליד המיקרופון ואז רואה אותו מגיע.
בהליכה איטית, לבוש בבגדים כהים, מחייך את חיוכו הסולידי, לוחץ יד לג'ולס., מחייך למיקה, שם עליו את גיטרת הסטראטוקסטר המפורסמת שלו ומתחיל לנגן.

הוא ניגן את I put a spell on you
כאשר מיקה פאריס שרה…והוא מפליא בנגינה.

ואני, מרוכז בכל תנועת אצבע שלו, כיצד הוא פורט, וכיצד הוא מחזיק את הגיטרה.
ובאמצע השיר, (למי שמכיר את הגירסה) יש סולו ארוך ומדהים, וגילמור מנגן אותו, ועושה את אותם הפרצופים הכל כך מוכרים לי מהוידאו……ואני מתבונן בו…מהופנט. בוחן כל שריר בפניו, כל קפל בחולצתו. זה האיש מפומפיי…. זה האיש שכתב כמה מקטעי המוסיקה שעיצבו את פסקול חיי. פה מולי. מנגן אישית, לקהל הזה, שאני חלק ממנו.
הקהל יצא מגידרו. עמד על רגליו והריע לאיש המופלא שחייך חיוך נבוך על הבמה. גם שאר הנגנים על הבמה עלו לרגל לגילמור ללחוץ את ידו בתום הקטע. ליחצו כאן כדי לצפות בהם בהופעה.

בתום המופע שנמשך כחמש שעות, הקהל התפזר בשקט, ובערך בשתיים בלילה התחלתי לצעוד רגלית למלון ברחובות הריקים והקרירים של לונדון , הליכה מהירה של כחצי שעה.
לא צעדתי. ריחפתי. לא הרגשתי את האדמה תחתי.
כבר לא היה טעם לישון. הכנתי לעצמי קפה דלוח בקומקום בחדרי במלון וחיכיתי למונית.
את הנסיעה לשדה התעופה, שעתיים מאוחר יותר, כבר עשיתי שלם. שקט ומאושר. הגשמתי חלום. גם כשזה אומר לטוס לארץ זרה רק ללילה אחד. זה שווה את זה.