הצודקים

אני לא מסוגל להבין אנשים מסוימים.
לטעות זה בסדר. מותר.
כל אחד טועה. במעשה, במילה, בהחלטה, בביצוע.
אז מה? מתקנים, במידת הצורך מתנצלים וממשיכים הלאה.
אבל ישנם טיפוסים שלא מסוגלים להתמודד עם זה. להם אסור לטעות.
אלו הם הצודקים תמיד.
הם טועים כמובן ולא מעט, אבל לעולם לא יודו בטעות.
זה קשה להם. בלתי אפשרי.
הם יעדיפו לעבור עקירת שן בינה בלי הרדמה ולא להוציא מהפה את המילה טעיתי.
הם ילכו מסביב, יסבירו, יסתבכו, יאלתרו…הכל רק לא לומר טעיתי. סליחה.
הם ימצאו את כל הצידוקים והתירוצים בעולם. יתקרבנו, יפילו את התיק על מישהו אחר, יגלגלו אשמה, יעוותו את המציאות באמונה שלמה. רק לא להתנצל. לעולם לא יקבלו על עצמם אחריות או שיפטרו את טעותם כאילו מדובר בענין הכי חסר חשיבות בעולם…
כאילו לא קרה כלום ויצפו שהעולם יבלע את זה.
תמיד הצד השני לא בסדר. הם תמיד צודקים. בכל ענין. גם פעוט וגם מהותי. הם תמיד בסדר. זה העולם עקום.
שלא במפתיע, הסלחנות המופלגת הזו שלהם כלפי הטעויות של עצמם מוחלפת בחוסר סובלנות מוחלט לטעויות של האחר. הם הראשונים שיחפשו, יזהו ויכריזו על כל טעות שאולי מישהו עשה בסביבתם.
טעויות של האחר יזכו לקיתונות של ביקורת או חיוכים סרקסטיים. הם הראשונים שיגידו "אמרתי לך" או "ידעתי"…
ממה זה נובע? אני לא יודע.
עקשנות? חוסר ביטחון? גאווה? אגו ?
ואולי כל התשובות נכונות.
אני עושה הרבה- ולעיתים גם טועה. אין לי בעיה להודות בטעות. ובקול גדול. מי שמכיר אותי יודע שאני מכריז לא פעם "טעות שלי" ולוקח אחריות גם אם אני צודק ואין טעות, או שהיא בכלל טעות של מישהו אחר.
לפעמים אני צודק לגמרי (וכולם יודעים…) אבל מודיע לכולם שטעיתי רק שירדו ממני ויתנו לי להמשיך למטרה. מה אכפת? למה זה צריך להוות בעיה? זה עוזר להזיז את המכשול מהדרך ולהמשיך קדימה. וזה מה שחשוב. קדימה. הרי האנשים מסביב לא אדיוטים. מרביתם רואים את המצב ויודעים להסיק מי טעה ומי לא גם בלי זה.