פלאשבק מקורמל

אני לא אוהב קרמל. לא נוגע בסוכריות קרמל, לא אוכל קרם ברולה אם הוא מקורמל, לא אוהב סירופים בטעם הזה. כלום.
אתמול צפינו בערוץ האוכל באיזה קונדיטור מכין משהו מקורמל ופתאום היה לי פלאשבק.
בילדותי, אי שם בשנות ה 70 של המאה הקודמת אהבתי מאד סוכריות קרמל תוצרת בית. במיוחד את הסוכריות שהכינה סימה השכנה.
סימה היתה אשה מבוגרת וגדולת מימדים. מבנה גוף בריוני משהו. ראשה נושק למשקוף הדלת.
אחת ליומיים שלושה סימה היתה מבעירה אש גדולה בכיריים, מניחה סיר רחב עם מים וסוכר, בוחשת ומייצרת סירופ קרמל. הניחוח התפזר בחלל חדר המדרגות ואנחנו, ילדי הבנין היינו יורדים לדירתה שבקומה הראשונה, עומדים במפתן הדלת שתמיד היתה פתוחה לרווחה וכל אחד בתורו היה נכנס לקבל סוכריה שסימה יצרה עבורו באותו הרגע, כשהיא מכניסה מקלון עץ לסיר הקרמל ומלפפת עליו מן המתוק הזה.
כמה אהבנו לשבת בחצר, בצל עץ התפוז הזקן וללקק את הסוכריות הללו.
אבל הסיר שסימה הכינה לא נועד לסוכריות. הוא נועד לפרנסתה.
סימה היתה מורטת השערות השכונתית שאליה עלו לרגל בנות הרחוב לקבל טיפול מריטת שיער גוף.
באותם הימים לא המציאו את הלייזר. לא היתה שעווה ולא מכשירים מתוחכמים. היתה עיסת קרמל, שסימה היתה נוטלת מהסיר, מצננת מעט על מנת לא לשלוק את בשרה של הלקוחה התורנית, ובעזרת כך ידה היתה מורחת על פני הרגל או האיבר הנמרט, נותנת לזה שניות מספר להתאקלם ואז מורטת במשיכה אחת.
מכיוון שהאירוע הזה התרחש במבואת ביתה של סימה והדלת היתה פתוחה, הרי שהמחזה הזה היה פעמים רבות המחזה הנצפה בעת ליקוק הסוכריה.
וזה לא הפריע לי. מבחינתי המתוק הזה היה דו שימושי. מעולם לא חשבתי על מה שקורה לאחר שהקרמל הזה מבצע את משימתו.
עד אותו היום שאמא שלחה אותי עם שקית הזבל לפח שבחצר. זה היה זמן קצר אחרי שסימה סיימה את יום המריטה. הגעתי לפח, הרמתי את המכסה ולנגד עיני נתגלו גושים גדולים ודביקים של קרמל מצופים כמות מפחידה ומגעילה של שיער. שיער שחור, שיער לבן. מה שתרצו. זה נראה כאילו מישהו קורקף באכזריות, או כדורי חולדות. תנו דרור לדמיונכם….
זה היה סוף הרומן שלי עם הקרמל.