תג מחיר

כסף הוא אמצעי חשוב, אבל אסור לו להיות המטרה.
צריך להיות חכם, אחראי וזהיר בטיפול בכסף. לבדוק, להשוות ולנהל נכון. אבל! הכל צריך להיות במינון הגיוני. אסור לגלוש לאובססיה ולהפוך את הכסף למרכז החיים. חבל שרבים אינם מבינים את ההבדל.
ואם בכאלה עסקינן- הרי שמעולם לא נתקלתי במקום שבו כסף הוא הכל, כמו אצל משפחה מסוימת מחוג מכרינו.
במשפחה הזו, השיח היומיומי של בני המשפחה בינם לבין עצמם ובינם לבין כל העולם עובר דרך פריזמה אחת בלבד: כמה זה עולה.
כסף, כסף, כסף. ועוד פעם. כסף.
לכל דבר במשפחה הזו צמוד תג מחיר. לא ניתן לנהל שיחת חולין בלי שהכסף הופך להיות ה-נושא. וזה אצל כל בני המשפחה מקטן ועד גדול. כולם חיים וסובבים סביב הכסף.
סתם יושבים כולנו יחד. מופיעה הבת הבכורה עם תיק יד. היא מציגה אותו לנוכחים והדבר היחיד שהיא אומרת זה: "300 שקל".
אף מילה על העיצוב או המותג, לא על הפונקציונליות. כלום.
ואז האמא מספרת שהיתה בקניות עם הילד. היא מרימה שקיות ומדווחת: "400 שקל נעליים, 200 שקל חולצה, 100 שקל כובע".
זה הטקסט. שום דבר מעבר לזה. לא זכיתי לראות לא חולצה ולא נעליים….רק לקבל עדכון מחיר.
מתיישבים לארוחת ערב. אני רק מניח את הטלפון על השולחן ומייד נשאלת השאלה: "כמה עולה הטלפון?" האמת שאני לא זוכר, אבל אז מגיעה שאלת המשך: "כמה אתה משלם שיחות בחודש?".
לא משנה מה אענה ואב הבית מייד מעדכן שאתמול שילם 1000 שקל חשמל, והיום תידלק ב 300 שקל את האוטו. "כמה כסף על דלק הולך לך בחודש?" מגיעה השאלה הבלתי נמנעת. במקביל הבת האמצעית מציגה בפני זוגתי את הצמיד שלה ומכריזה: "100 שקל."
אני מושיט יד לבקבוק המשקה על השולחן ובעלת הבית אומרת לי: "קניתי שניים ב 10 שקל. מבצע".
עוד בת מצטרפת. זוגתי מחמיאה לה על החולצה שהיא לובשת. "600 שקל" היא עונה בתגובה….ואז אחותה מציגה ציפורניים מטופחות ואומרת: "40 שקל".
והאבא מספר שאתמול היה במוסך. "רצו 1300 שקל הנבלות! נסעתי לטול כרם ומצאתי מוסך ב 1200 שקל! תראה מה זה רמאים!"
עוד אני ממלמל משהו לא מחייב בתשובה והוא כבר מודיע שחידש את הביטוח על המשכנתא ב 800 שקל. "כמה אתה משלם ביטוח?" הוא שואל.
אני נשבע לו שאני לא זוכר והוא ממשיך. "יש נזילה מהברז במטבח. האינסטלטור רוצה 300 שקל . נראה לך זול?". אני לא מספיק לענות כי קצת חשוך ואני מדליק את האור. הוא מצביע על גוף התאורה בתקרה ואומר – "500 שקל…".
ומכאן זורם שעשועון חפש את המחיר. אני מציץ בשעון- שואלים אותי כמה הוא עלה. זוגתי מסתרקת- ונשאלת כמה שילמה במספרה….אני נוגע בהיסח הדעת בפני המגולחות ומייד שואלים אותי כמה אני משלם על סכיני גילוח, וכמה עלה הבושם ואולי יותר זול להתגלח במכונה.
לכל אורך השיחה כל מה שאתה שומע זה: "30 שקל, 20 שקל, 15 שקל, 80 שקל…."
בינתיים נכנס הילד בן השבע. הוא מחזיק בידו סוכריה על מקל. אני שואל אם טעים לו. כתשובה הוא מציג את הסוכריה ומודיע : "5 שקל !".
סיר קציצות מהביל מוגש לשולחן. בעלת הבית דוחקת לאכול כשהיא אומרת "80 שקל קילו! טוב, לא?" ומפרטת את המחירון המלא של הקצב ממנו היא קונה. בעלה מייד מגיב "איזה גנב! 50 שקל קילו שניצל הוא רוצה! בשוק מוכרים בחצי!".
"אז תקני בשוק" אני מצליח להשחיל ופותח תיבת פנדורה. המארח שלנו קם בהתלהבות- "תראה מה קניתי בשוק של רמאללה" ומתחיל אירוע שנראה כמו שידור של ערוץ הקניות… מציג מוצרים ומכריז על מחירם: "מקדחה-200 שקל, סיר לילה-50 שקל, קילו בוטנים- 10 שקל…  שמתי 100 שקל דלק ועוד יצא לי זול"….
מישהו בינתיים הדליק טלוויזיה. תשומת ליבו של בעל הבית מוסטת. "300 שקל בחודש לוקחים" מצביע בעל הבית על הממיר. "גנבים".
אני כבר מחורפן מהמחירון הווקאלי שמולי ומעלה את הנושא הכי רחוק שעולה לי בראש –  כדי להסיח את דעתו… שואל מתי האזכרה של אמא שלו….והתגובה לא מאחרת לבוא…."החברה קדישא האלה!  10 אלף שקל לקחו לי על חלקת קבר…לא מתביישים!! שני מטר על מטר…וזה מהמצבות מנוול!  8 אלף לקח על שיש פשוט…. רציתי לתבוע אבל העורך דין רוצה 1000 שקל רק בשביל פגישה…..כולם גנבים"…