הוי צנצנת שלי

החטובה הסתכלה בי במבט עצוב.
"לא חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד זה יקרה לך".
"אבל אין לי ברירה אחרת" עניתי.
היא שוב נעצה בי את אותו מבט. "אני חושבת שכדאי שתטפל בעצמך. זה עובר כל גבול".
נאנחתי. לקחתי את הצנצנת לכיור והתחלתי לשטוף אותה בריכוז.
אני מודה. יש לי אובססיית צנצנות בשנים האחרונות. אני מלקט צנצנות בכל הגדלים ומכל הסוגים. אני אורב לצנצנות מיונז שעומדות להתרוקן וחוטף אותן מהמקרר לפני שמישהו יזרוק אותן לזבל, צנצנות של גרבר הן אושר גדול. למזלי בסביבתי יש לא מעט שכנות עם תינוקות- אז יש לי אספקה לא רעה, ועכשיו בכלל חג- אז צנצנות יפות של גפילטע פיש מתרוקנות בכמויות.
ואני אוסף אותן אחת אחת- שוטף, מייבש ומאחסן.
לפני שתגיעו למסקנה שאליה הגיעה החטובה- שפשוט השתגעתי, אני חייב הסבר.
אני מומחה רב מוניטין בייצור של ממרחים, מטבלים וסוגי חריף. ברפרטואר שלי יש סחוג ירוק, סחוג אדום, הריסה מרוקאית בגרסאות שונות, פלפל צ'ומה טריפוליטאי, צ'ימיצו'רי, פסטו מכל מיני סוגים, מיונז חלפיניו, ממרח עגבניות מיובשות, בצל כבוש ומה לא.
וכבר סיפרתי לכם על עץ הלימון הנדיב והנפלא שיש לי בגינה. הוא מייצר בכל עונה עשרות קילוגרמים של של לימונים נהדרים וגם אחרי שחילקנו מהם לכל העולם עדיין נשאר מלאי.
אז אני מכין לימונים כבושים מטריפים. חלקם בטעם טבעי, אחרים עם המון שמן זית ופפריקה וגם ממרח לימונים מופלא עם הרבה שום וצ'ילי חריף.
ולכל התפוקה הזו יש ביקוש גדול. מכרים וחברים מצפים בלשון שלוחה לאספקה שוטפת. אני מקבל לפחות אחת לשבוע טלפון עם התראה שעומד להיגמר למישהו משהו. ואני לא יכול לאכזב אף אחד.
אין לי בעיה עם חומרי הגלם. יש בשפע. יש לי מחסור בצנצנות. מכיוון שבדרך כלל הכיוון של הצנצנות שאני מחלק הוא חד סיטרי- הן לעולם לא חוזרות. אני עלול למצוא עצמי עם גיגית פלסטיק בקוטר חצי מטר, עמוסה בהריסה חריפה וריחנית אבל בלי צנצנות למלא. משבר קיומי.
אז מה לעשות? לעשות. אני מלקט צנצנות. מחכה שתיגמר אבקת המרק, מאושר כשמתרוקנת צנצנת זיתים. וזה עולה לי במחיר של תיוג כפסיכי , נסיונות להמיס לי תרופות הרגעה בבירה והמון מבטי רחמים.