קוקיס

אני לא איש של מתוק. שימו מולי שקית של תפוצ'יפס ואני מוותר על העוגה הכי טובה בעולם.
אבל פינה חמה בלב יש לי דווקא למתוק. לעוגיה קטנה וצנועה מבצק פריך, ממולאת בתמרים, בזוקה באבקת סוכר. מעמול.
ובכל פעם שאני נוגס במעמול אני נזכר בפעם הראשונה שטעמתי אותה ובתעלומה עתיקה.
הייתי בן חמש או שש. בקומה שמעל הבית של סבתא שלי, בדירת חדר זעירה גרה חברה שלה. ישישה שברירית ושמה מטילדה.
כשבאתי לסבתא, היתה מידי פעם אוחזת בידי וביחד היינו עולים במדרגות ברזל חיצוניות לקומה שמעל, לבקר אותה.
מטילדה היתה קשישה חולנית, גרה לבד. אף פעם לא ראיתי אצלה איש בבית.
בכל שעה שבאנו – הדלת אף פעם לא היתה נעולה. גם בבוקר או בצהרי היום התריסים היו מוגפים והבית שרוי באפלולית רוגעת, דממת בית קברות ומטילדה אחת, שתמיד שכבה במיטת בית חולים גבוהה ורחבה, מכוסה עד צוואר בשמיכה עבה, מברכת אותנו לשלום בקול דקיק וחלוש.
שיער לבן כשלג מבצבץ מבעד למטפחת, עוטף ראש צף מעל כרית. מעולם לא ראיתי אותה על רגליה. ביני לבין עצמי תהיתי אם יש לה בכלל גוף…
נהגנו לשבת על כסאות קטנים לצד המיטה. היא וסבתא משוחחות וממתיקות סודות, ואותי מטילדה שלחה בהינד ראש להביא עוגיות מתוך קופסת פח על שולחן קטן שבפינה. העוגיות הללו היו מעמול.
ועד היום טעם העוגיות של מטילדה מוטמע בי. הבצק הפריך, ניחוח עדין של הל ותמצית מי וורדים, ומילוי תמרים מתוק בדיוק במידה. לרגע חובקת אותי אפלולית החדר ההוא. השקט המוחלט. נוכחותה השלווה של סבתא.
וכבר אז שאלתי את עצמי- מהיכן לעזאזל מגיעות העוגיות האלה? הרי מטילדה חיה במיטה, אין אף אחד אחר בבית, אבל תמיד יש עוגיות. מי אופה אותן? מי מביא אותן?