באבי

שלושים שנה חלפו מאז ראיתי אותה לראשונה.
אשה צעירה, עצובת מבט. קוראים לה באבי. שם חיבה לברברה.
אני הייתי אז חייל צעיר והיא התגוררה בבית קטן הצמוד לביתם של בני משפחה שלי.
שירתתי בסביבה, וכשביקרתי אצלם לא יכולתי לפספס את הבית השכן. גינות הבתים צמודות. גדר חיה דלילה מפרידה ביניהם.
בכל פעם שהייתי שם ראיתי את באבי. יושבת לבדה על כסא עץ, בגינה הקטנה שבחזית הבית. פניה לרחוב. כוס תה לידה. מתמזגת עם הסביבה. מעולם לא ראיתי אותה עושה משהו. רק יושבת ומביטה. מחליפה ברכות שלום עם עוברים ושבים. וזהו.
למדתי שהיא בת יחידה. חיה עם הוריה החולים וסועדת אותם.
את ההורים לא ראיתי מעולם. ספונים במיטותיהם בתוך הבית.
השנים חלפו. קרובי שגרו שם הלכו לעולמם ובבית מתגורר בנם עם משפחתו. שלושים שנה חלפו. הוא התבגר. ילדיו עזבו את הבית לבנות את חייהם.  גם אני התבגרתי. שלושים שנה אני חולף ברחוב, לעיתים נכנס, לעיתים לא. מנופף לה לשלום. מעולם לא החלפתי איתה מילה.
במהלך העשורים הללו הרחוב השתנה, כבישים נסללו. מדרכות רוצפו. עצים נשתלו. בתים נהרסו ותחתם נבנו חדשים. השכנים התחלפו.
חוץ ממנה. באבי.
שנתיים. חמש שנים. עשר שנים. שלושים שנה. ובאבי עדיין יושבת לבדה באותו הכסא. באותו המקום. באותה הזווית. כמו היתה אלמנט יצוק בקרקע.
הצמחיה נבלה. הקירות נסדקו. ריהוט הגן נשחק.
ובאבי כבר בת שישים פלוס. אשה מבוגרת. עצובת מבט. ההורים נפטרו מזמן אך היא לא נישאה מעולם. חיה בגפה. מעבירה ימיה בגינת הבית. צופה אל הרחוב.
עברתי שם אתמול. האטתי את הרכב והסתכלתי. נופפתי לה לשלום. שלושים שנה. וכמו דבר לא השתנה.