המרדים בין קודש לחול

רמי הוא ידיד ושותף עסקי. משרדו שוכן סמוך לבניין שבו שוכן משרדי. אחת לאיזה זמן הוא קופץ לבקר אותי, לדבר קצת על עסקים, שיתופי פעולה, מיזמים וגם רכילות עסקית.
הוא איש חביב ואינטיליגנטי למעט תכונה אחת. בלתי נשלטת ובלתי מודעת.
האיש משרה שינה על סביבתו. תמיד. בכל מצב. הוא יכול להגיע אלי למשרד בעיצומו של יום לחוץ. כולם מסביב רועשים, תנועה בלתי פוסקת במשרד, אני מתרוצץ בין האנשים, מלא אדרנלין.
עד שהוא נכנס למשרד. באותו הרגע זה כאילו מישהו שם MUTE בשלט של הטלויזיה. הכל מסביב כמו קופא. לא נשמע שום רעש מלבד איוושת המזגנים.
יש בו משהו לא מוגדר, שאיך שהוא יושב מולך ומתחיל לדבר – אתה מתחיל לנקר. הבחור פשוט מרדים.
משהו בטון הדיבור, במבט, בנוכחות. הכל מביא לתוצאה אחת. נימנום, פיהוק, עייפות. פתאום אני מרגיש שהעפעפיים שלי כבדות, הנשימה הופכת לרגועה יותר. סוג של לאות נעימה. משהו לא מוסבר. וזה לא רק אני. זה על כל מי שנמצא ברדיוס שלו.
לא מדובר במשהו חד פעמי. זה משהו קבוע שקורה תמיד. הוא יכול לעשות קריירה מופלאה בחדרי ניתוח. שמעתי שיש חוסר ברופאים מרדימים.
זוגתי החטובה (שעובדת איתי) לא סובלת את ביקוריו. הוא יושב לשוחח איתנו, בד"כ מצטרף עוד מישהו, וכולם יושבים מולו מתחילים לפהק ולנמנם כאילו זו שעת חצות ולא שעת בוקר. הוא פשוט מוציא אותנו מפוקוס. קשה מאד לחזור לעבודה אחרי ביקור שלו.
לא מזמן הוא שוב ביקר והרדים את כל המשרד. לא הצלחנו לחזור לתלם. לאחר שיצא החטובה נעצה בי מבט ואמרה "האיש הזה הוא פשוט המרדים בין קודש לחול"…..