ארבע על ארבע

יומולדת….הבלוג חוגג ארבע שנים. הקמתי אותו בחודש מאי 2008 וכמעט בלי שהרגשתי חלפו להם ארבע שנות כתיבה.
בפוסט ה"חגיגי" הזה אנצל את ההזדמנות להרחיב מעט עלי ועל כתיבתי. חלק מהדברים עולים מידי פעם בחלופת מיילים שלי עם קוראים, ובחרתי בארבעה נושאים .

למה אני כותב
תמיד אהבתי לכתוב. עוד מילדות. סיפורים קצרים, ארוכים, שירים. יש לי במגירה (גם אמיתית וגם בתיקית מחשב….) מעל שלושים שנות כתיבה של חומר שמעולם לא ראה אור ולא יראה אור לפחות בחיי. אולי בעתיד…כשייצאו חומרים מעזבונו של טזוטה
יש לי הרבה מה לכתוב, אבל זמן מוגבל להקדיש לזה. הייתי נוסע בשמחה עם זוגתי לחודש באי טרופי שקט ובין גלים, שמש, רצף אורגזמות ועיסוי רקמות כותב בשצף קצף ספר או שניים. או מאה פוסטים. אבל אני אדם פרקטי, והכתיבה היא תחביב בלבד- לא מקצוע ולא משהו שאני רוצה, יכול או צריך להתפרנס ממנו. אני קורא בעצב רב את הסיפורים על סופרים שאני אוהב שלא מצליחים להתפרנס מאומנותם.
אני מאד אוהב את העבודה שלי שעוסקת בתחום הטכנולוגי ולא הייתי מחליף אותה, אפילו לא בכתיבה. ואני לא יכול להרשות לעצמי מבחינת העבודה להיעלם לתקופת כתיבה כזו.
אני נהנה לכתוב. אוהב את השפה העברית. אוהב את הפונטיקה, את כפל הלשון. את משחקי המילים. חשוב לי מאד הניסוח הנכון, סימני הפיסוק (אם כי מדי פעם אני מרשה לעצמי לחרוג מהם במודע- כדי להעביר תחושות) הדיוק הלשוני.
הכתיבה שלי מתפרשת על תחומים שונים. חלקם סיפורים מהחיים, חלקם נושאים כבדים יותר. אני טיפוס ששם לב לפרטים קטנים, כל הזמן. כשאני רואה התרחשויות סביבי, חלקן נראות למתבונן מהצד טריויאליות למדי – אשה בסופרמרקט, זוג במעבר חציה, ילד משוחח עם הורה, אנשים הולכים ברחוב – פתאום אני מגלה משהו. באותן שניות שזה קורה אני מרגיש כאילו העולם מתנהל בהילוך איטי. כל ניואנס, כל בדל הבעה, כל תנועה מספרים לי סיפור. לפעמים זה משהו שמישהו אומר. תובנה חכמה שעלתה בשיחה עם אנשים. ספקות. מחשבות. אני אוהב להכיר אנשים. להקשיב.
ומאותו רגע שזה נוצר – אני באטרף לכתוב את זה. לשתף אחרים במה שראיתי וחויתי.

איפה ואיך אני כותב
אני כותב בכל מקום. פיזי ולוגי.
אני כותב בבית, בחדר העבודה שהוא גם חדר מוסיקה. מתיישב עם כוס קפה ומתחיל לשפוך תוכן. אין לי שעות קבועות. זה יכול להיות בשניה שאני נכנס הביתה ומרגיש צורך לכתוב, זה יכול להיות ניצול של חצי שעה לפני יציאה או מפגש, זה יכול להיות קצת לפני שאני הולך לישון וחייב להוריד ממני מילים. אבל תמיד חייב לידי כוס קפה.
אני כותב במשרד. מנצל רגעים שנמאס לי לעשות משהו רוטיני. או שפתאום קרה משהו שבא לי לכתוב עליו. אז אני סוגר את הדלת, ומתחיל להקליד בקצב מטורף ששומעים גם מבעד לדלת הסגורה.
אני כותב בחוץ. כשאני בדרכים בין פגישות. מתיישב בבית קפה, פותח את הלפטופ וכותב. מתעלם מכל מה שמסביב (אלא אם למלצרית יש מחשוף חביב- מה שדוחה כתיבת כל פוסט).
אני כותב בעל פה, בראש. כשאני בנהיגה. ממש יושב באוטו וכותב וירטואלית את הפוסט. עד שאני מגיע לנקודה שבה אני יכול לכתוב פיזית- ואז מתיישב מול המחשב ומעלה את הכל לפני שיתאדה.
כי זה הענין. כשהכתיבה פורצת- היא פורצת בשטף. כאילו התפרץ סכר. אני כותב וכותב והמילים נשפכות החוצה ברציפות וללא הפסקה. משהו נמצא בתוכך ורוצה לצאת החוצה. לעלות על הכתב.
לעיתים אני ברחוב או בטיול. רואה משהו מעניין שאני רוצה לכתוב עליו ופוחד לשכוח. כאן באה לעזרתי הטכנולוגיה. אני מקליט לעצמי הערות בסמארטפון, תיאור של הסיטואציה, מילים שאני רוצה להשתמש בהן או משפט פתיחה/סיום לפוסט.
יש מקרים שבהם הפוסט נוצר און ליין. ספונטנית. במהלך דייט אינטימי עם זוגתי או אירוע/מפגש עם חברות/חברים/מכרים, מדברים על משהו שמקפיץ לי משהו אחר ואז אני פוצח בסוג של " טזוטה LIVE "….שאחר כך מועלה על הכתב.
לפעמים זה רק משפט פה ומשפט שם שמאוחר יותר ימצאו את דרכם לפוסט, לפעמים זה ממש מונולוג, סיפור מהחיים או תובנה שאני נושא בפני החברים כמו סטנדאפיסט בהופעה….
ה"טזוטה LIVE" נותן לי הצצה לפידבק ויזואלי לדברי… אם אני רואה אנשים נשפכים על הרצפה אני יודע שזה פוסט טוב…

למה בחרתי בבלוג עצמאי
יכולתי לפתוח את הבלוג הזה באתרי בלוגים כמו תפוז ודומיהם אבל לא רציתי. רציתי בלוג באתר משלי, עם דומיין משלי.
זה כמובן עולה כסף להקים ולתחזק את האתר והדומיין, אבל שווה לי. אני לא רוצה להיות חלק מאתר עמוס פרסומות מציקות, תכנים והודעות של צד שלישי. זה לא חופש. זו לא עצמאות.
אף אחד לא משלם לי על זה ואני לא רוצה שישלמו לי על זה. לא מתאים לי. קיבלתי הצעות לכתוב את הבלוג או פוסטים בכל מיני אמצעי תקשורת אחרים וסירבתי. קיבלתי לא מעט הצעות לשלב פרסומות בבלוג וסירבתי. אני כידוע שונא מאד פרסומות מציקות….
טוב לי בחלקת אלוהים הקטנה והעצמאית שלי. רציתי ליצור תחושת קירבה ביני לבין הקוראים. אני שמח לדעת שהבלוג נמצא בפייבוריט של קוראים שבוחרים ישירות להגיע לכאן, ולא אקראית דרך שיטוט באתרי בלוגים עמוסים.

התקשורת עם הקוראים
הבלוג הוא עבורכם לא פחות ואולי יותר מבעבורי. אני שמח לשתף ולחלוק בסיפורים, תובנות ומחשבות. כיף לי לקבל פידבקים מכל הסוגים.
אני מעריך מאד את העובדה שמישהי/ו קורא את הדברים, מקדיש לזה זמן יקר. זה לא מובן מאליו עבורי, שעם כל הכמות הבלתי נתפסת של תוכן נגיש וזמין באינטרנט אנשים בוחרים בבלוג הזה ובדברים שלי. זה לא טריויאלי. קל וחומר להגיב בבלוג או לשלוח לי מייל שבו מרחיבים ב"ארבע עיניים" נושאים שנדונו.
דעות, ביקורת ותובנות קוראים מרתקות ומענינות אותי.
תודה מיוחדת גם למי ששולחות לי תמונות של הציצים שלהן….  אני מאמין שלכמה מהן חסכתי ניתוחי סיליקון מיותרים…
כשהקמתי את הבלוג שאלתי את עצמי מי יהיה חתך הקוראים ואיך הם יקבלו טיפוס שכותב על ציצים (הרבה) על דת ואלוהים (מידי פעם) על אהבה וזוגיות (כל הזמן) וגם על פוליטיקה (קצת). האם הגיוון הזה יתאים? האם יעניין?
יש כל מיני סוגים של בלוגים. טזוטה הוא בלוג ציני. הרי זה שכותב אותו הוא טיפוס ציני. יש בו התייחסות לא מיסטית לחיים וגם למוות. אני משתדל לפלרטט מדי פעם עם הפרדוקס הנורא של החיים. שמצד אחד אנחנו כלום. הבל. אבק ביקום. הכשת נחש יכולה להרוג אותנו בשניה אחת וניעלם כאילו לא היינו, או שאסון טבע יכול לחסל חצי מליון בני אדם והעולם זורם כאילו כלום…אפילו לא עוצר לשניה – ומצד שני, כל אדם יחיד הוא עולם. גורם שיכול להמציא וליצור משהו שישפיע על חייה של כל האנושות כמו פצצת אטום או תרופה לסרטן או אייפד.
אני לא פובליציסט נפוח שכותב בשפה גבוהה וחושב שהוא מבריק ואני לא פרנואיד שכותב על קונספירציות. אני טזוטה שכותב את מה שאני מרגיש ועל מה שמעניין אותי. גם אם זה שטויות.
למדתי להכיר וירטואלית דרך המיילים אנשים שנונים ואינטיליגנטיים. כיף ומחמיא לי לדעת שאלו האנשים שקוראים אותי. זה סוג של קשר מיוחד שהדבר היחיד שאני יכול להשוות אותו, זה שבילדותי בשנות השבעים היה משהו שנקרא "חברים לעט". אני לא זוכר אבל נדמה לי שהיה עיתון ילדים שניהל את זה. ילדים ובני נוער מאיזורים שונים בארץ שלא הכירו ולא נפגשו, היו מתכתבים זה עם זה פיזית- במכתבים אמיתיים עם מעטפה ובול ומחליפים חוויות, סיפורים וידע.
אני נהנה מהבלוג מאד ומקווה להמשיך ולכתוב אותו ללא מגבלת זמן.
תודה לקוראים שמלווים אותי במשך ארבע שנותיו של הבלוג. אני מבטיח לדאוג לכך שתרצו להמשיך לקרוא כאן גם בשנים הבאות