כן !

זה פוסט אישי מאד ואפילו לא מצחיק. אני כותב אותו במקום ללכת לראש גבעה בודדת ופשוט לצרוח. לשחרר את הכל. אבל במקום זה יש לי בלוג. אז זו הצרחה (האלגנטית…) שלי .
אתם יודעים. לנהל עסק, לנהל חברה, זה לא פיקניק.
זו עבודה קשה, מרתקת, ממכרת. ובתוך כל זה המנכ"ל צריך לנווט את החברה. לעיתים בים שקט ופעמים אחרות בתוך סערות קשות.
החברה שלי חגגה השבוע יום הולדת. 17 שנים חלפו מאז הקמתי אותה. אפילו התחלתי לכתוב פוסט מיוחד שיספר על המהלך, אבל דחיתי אותו לפעם אחרת. משהו חשוב קרה אתמול. משהו שחיזק את תפיסת עולמי. תמך והעניק משמעות לדרך בה נהגתי כל חיי, אבל יותר מכך- לימד אותי פרק בתהליך קבלת ההחלטות שלי. משהו שאקח איתי עד יומי האחרון כאדם פרטי וכמנכ"ל.
קודם כל קצת רקע על טזוטה העסקי. אני מאד רובוטי. פדאנט. מקפיד על חוזים, תיעוד מסודר והגינות אישית ועסקית. בכל שנות קיומה של החברה איש לא טען שלא עמדנו במילה, בחוזה, בהבטחה. לא ספקים, לא לקוחות, לא עובדים, לא שותפים עסקיים.
תפיסת עולמי היא ניהול מסודר על גבול הפרנויה. זה גוזל ממני אנרגיות. זה הופך אותי לעיתים למשבית שמחות. חברים ועמיתים תמיד מעירים לי על קפדנות היתר הזו. על זה שאני לא מעגל פינות בעסקים. שאני סוג של "יקה פוץ". אבל כך אני נוהג כל השנים. ואם החברה שלי מצליחה ומשגשגת – כנראה שאני עושה משהו בסדר.

במשך מספר שנים עבדנו עם שותף עסקי שנתן לנו שירותים משלימים. היה חוזה מסודר, העסק זרם. ידעתי שהאדם הזה הוא טיפוס שונה מאד ממני. תחמן, חמדן, קמצן ולא אמין. בכל מה שקשור לכסף הוא מוכן למכור את הוריו.
ידעתי את זה- אבל החיים הם בחירה בין אלטרנטיבות. לא בהכרח טובות. לא בהכרח ברות תחליף. היה לו פתרון שאנחנו צריכים ועבדתי איתו.
בגלל היכרותי את הטיפוס, כל הפעילות מולו היתה מוקפדת מאד ברמה המשפטית. הקפדנות העסקית שלי היתה בשיאה. ההתחשבנות איתו תמיד היתה מדויקת ברמת האגורות- לא השקלים. כל שינוי וכל הסכם תועד בכתב. ידעתי עם מי יש לי עסק ונהגתי אפילו מעל הנדרש. בכל צומת תשלום שבה היו ספקות -האם מגיע לו יותר או פחות- זרמתי לכיוון של לשלם יותר. העיקר לנקות שולחן ולהמשיך. להתקדם.
לפני כארבע שנים האיש החליט להפסיק לעבוד בתחום. לפרוש ולעבור לתחום אחר. זכותו.
במקום לסיים חוזה כמו שותף עסקי נורמלי- הגרידיות שלו התפרצה החוצה במלוא הדרה. אין לו מה להפסיד. זה לא שהוא ממשיך לעבוד בתחום, אז מה אכפת לו להתפרע.
הוא היתנה את סיום הקשר העסקי בדרישות לתשלומים שלא היו ולא נבראו. להתכחש להסכמים חתומים ולתת פרשנות אחרת לחוזים סגורים מהעבר. רטרואקטיבית.
השורה התחתונה היתה- אתם צריכים לשלם לי כמה מאות אלפי ש"ח.
הבנתי את הרעיון. ביקשתי לשקול ולבדוק את טענותיו. העברתי את החומר לעורכי הדין של החברה שניתחו וקבעו: האיש מדבר בולשיט. לא מגיע לו כלום.
החלה מולו התדיינות לא נעימה. מכתבים אישיים, מכתבים מעורכי הדין שלו לשלי ולהיפך. מגעיל.
בשורה התחתונה הוא הכריז: אם לא תשלמו לי – אתבע אתכם על סכום עתק.
אני אדם פרקטי. חושב ומנהל את החברה מההגיון. לא מהרגש.
עשיתי מאזן כספי קר. כמה יעלה לי המשפט מולו, גם אם אזכה, שלא לדבר אם אפסיד. לקחתי בחשבון את הפסד זמן העבודה שלי, את הימים המתישים שנבלה בבתי משפט, את המועקה הנפשית המתלווה למהלכים כאלו, הפרסום השלילי, את הבריאות שזה יעלה. מה גם שלעיתים אפילו אם אתה צודק מוסרית ועסקית- בית המשפט יכול להיתפס לאיזו נקודה טכנית ולהפוך את הקערה. שום דבר לא מובטח. איך אמר לי עורך הדין שלי- אתה יודע איך אתה נכנס- אבל לא איך תצא.
שמתי את תחושות הצדק בצד, שתיתי כדור נגד בחילה והחלטתי ללכת לפשרה ולהציע לשלם חלק מהכסף. נכון שכל חיי אחיה עם הידיעה ששילמתי הון בחינם לרמאי- אבל בסיכום הכללי זה יעלה הרבה פחות. גם בכסף וגם בבריאות. זה מחיר השקט.
חבשתי את כובע ההגיון הקר והוריתי לעורכי הדין שלי להציע לו פשרה. הם התחרפנו מזה, כי משפטית וגם "צידקית"- לא מגיע לו כלום. אבל לא השארתי להם ברירה. הם הגישו בשמי פשרה נדיבה.
שלא במפתיע – הצד השני, טובע בגרידיות מדהימה, דחה את הפשרה: תשלמו הכל או משפט. הוא קיבל תיאבון מנכונותנו להתפשר.
עשיתי נסיון נוסף. הצעתי פשרה נדיבה יותר. הוא דחה גם אותה.
עד כאן.
כמו גיבור במערבונים שלוקח פסק זמן, יושב על הבר בקצה הרחוב ואז יוצא מגובש החלטה ויורה בכל הרעים – ככה קרה לי.
עכשיו שמתי בצד את ההגיון. באחת הפעמים הבודדות בחיי נתתי לבטן שלי לדבר. והיא אמרה לי: תזיין אותו.
ישבתי עם הדמות החכמה והחשובה בחיי.  היא חווה מקרוב את כל המהלך. אנחנו הרי עובדים יחד. זוגתי.
היא מכירה אותי ואת תפיסת עולמי הפרקטית. גם מכירה את נקודת האל חזור אצלי ויודעת שהחלטות מבוססות בטן נדירות אצלי מאד. והיא אמרה לי: אם זה מה שאתה מרגיש, וזה מה שבוער לך בבטן – לך עם זה עד הסוף. אני איתך.

זהו. הולכים למשפט.
הוא הגיש תביעה גדולה ומנופחת. מאות עמודים. גם שקרים וגם עוד כסף. קראתי אותה ולא זיהיתי את עצמי ואת החברה שבראשה אני עומד…. אני לא מאחל לאף אחד להיות בסיטואציה הזו. דמותי בתביעה הצטיירה דמונית וחסרת יושרה. כתב התביעה הרי סופג כל דבר ונהוג להגזים ולהקצין בו על מנת לנפח את הענין. ניתן לכתוב בו בלשון משפטית גבוהה גם משהו כמו "בעל המניות בנתבעת נוהג לשגל כבשים תמימות להנאתו וללא תשלום אתנן הוגן" וזה יופיע בנוסח שיוגש לבית המשפט ואף יצוטט במקורות שונים…. עם מרכאות כמובן.
אבל החלטתי ללכת עד הסוף. מרגע שקיבלתי את ההחלטה אני לא מביט אחורה. הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד. למדתי את כתב התביעה בעל פה על כל סעיפיו ותת סעיפיו.
עורכי הדין שלי עמדו בפרונט- אבל אני הייתי הרוח הפעילה מאחורי הקלעים. ניסחתי במו ידי את כתב ההגנה. הם שיבצרו אותו וחיזקו בתקדימים. כל שורה בכתב התביעה זכתה למענה והוכחה ניצחת. ישבתי לילות וימים וריכזתי כל בדל חומר רלבנטי. עברתי על אלפי תכתובות דואר אלקטרוני ותכתובות ניירת, חוזים, תשלומים, הסכמים. אלפי מסמכים הודפסו וצולמו. קלסרים הלכו ונערמו.
הניהול הקפדני, המתועד והפרנואידי שלי לאורך שנים, השתלם. כל מה שהייתי צריך היה מסודר, זמין, קיים.
ואז החלו הדיונים בבית המשפט. עדויות, הוכחות. חקירות וחקירות נגדיות. עוד פגישה ועוד ישיבה. עוד המתנה ועוד אובדן ימי עבודה.
עצבים. רגעים של תסכול כשהצד השני משקר במשפט במצח נחושה. פעם אחר פעם. לא מעט. אני ידעתי את זה. האם גם השופט?
הרי השופט לא מכיר מערכת יחסים של שנים רבות בין אנשים מסוימים. הוא לא מכיר את הניואנסים. הוא לא מכיר אופי. הוא לא יכול לזהות הוגנות שמעבר לחוזה היבש. יש לו רק מה שמונח לפניו. מסמכים ועדויות. ניירות ופרוטוקולים.
ובסוף כל חודש כזה מגיעה חשבונית שמנה ממשרד עורכי הדין שלי… הרבה כסף.
סיפור המשפט נמשך למעלה משנתיים. ישיבות, דחיות, פגרות.
בכל בניית תקציב שנתי לחברה נאלצתי לקחת בחשבון הפסד במשפט ולתקצב את הסכום. זה העיק על החברה. הכניס רעש בתהליך קבלת ההחלטות שלי. לא קל לבנות תוכנית השקעות והרחבות עם עננה כזאת מעל הראש כשאתה יודע שבכל רגע עלול פסק דין לחייב אותך לשלם מאות אלפי ש"ח תוך מספר ימים. לא משהו שימוטט אותנו חס וחלילה- אבל בהחלט מכה כואבת מאד מאד מאד.
המשפט הסתיים. ועכשיו מחכים לפסק הדין. חלפה שנה, חלפו עוד מספר חודשים וכלום לא קורה.
ואתמול בבוקר בהפתעה נוחתת הידיעה בתיבת המייל שלי. יש פסק דין.
רעדתי כולי כשלחצתי על הקובץ המצורף ופתחתי אותו. התחלתי לקרוא אותו. ממש רעדתי. הדופק שלי הלם.
זכינו במשפט – ובגדול.
לא נצחון טכני בנקודות, אלא נוק אאוט מוחלט. בכל הסעיפים.
בפסק הדין השופט מותח ביקורת קשה על התובע, בלשון משפטית יפה הוא עוקץ ומגדיר אותו כלא אמין. השופט אף פסק לו לשלם לנו הוצאות משפט גבוהות יחסית למקובל. לא מכסה אפילו חמישית ממה ששילמנו – אבל ניחא….
מאז אתמול קראתי את פסק הדין עשרות פעמים. אני לא מגזים. כמו לקרוא שירה…. אני בקושי עובד מאז. קשה לי לתפקד.
פשוט מתרגש ושמח. הרגשת הצדק שנעשה היא חסרת תחרות לכל תחושה אחרת.
מבחינה כספית טהורה- שילמנו יותר ממה שהיינו משלמים בפשרה. ללא ספק. הנצחון הזה עלה הרבה כסף שאף אחד לא יחזיר לנו. (רק אלוהים…) . מבחינה עסקית זה היה מהלך לא כלכלי. אבל לא הכל כלכלי בחיים. יש דברים מעבר.
"צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך" (דברים).