חתולת רחוב

מוטקה היה איש צנוע וקשה יום. איש עבודה בן שישים ומשהו שספר את הימים עד היציאה לפנסיה. מידי יום חזר מעבודתו במפעל בשעה קבועה , הולך את כברת הדרך מתחנת האוטובוס לביתו. בדיוק באותו המסלול. לפני מספר שנים הוא הבחין שבטיול הזה הוא לא לבד. חתולת רחוב אפורה ושקטה ליוותה אותו. צועדת שתי פסיעות מאחוריו. מתחנת האוטובוס ועד לדלת הבית. שם היתה עוצרת, כמו נפרדת ממנו, וממשיכה בדרכה. וכך זה היה כל יום.
מערכת היחסים הזו התפתחה לאורך השנים. הם כבר התרגלו לחברה המשותפת. ברדתו מהאוטובוס בשעה הקבועה היא כבר חיכתה שם. כמו בדייט… הוא החל לקבל את פניה בלטיפה, ובדרך הביתה היא כבר פסעה לצידו. לא מאחוריו. בהגיעו הביתה היה נכנס ומייד מוציא לחתולה מנת מזון. פעם קערת חלב, בפעם אחרת שאריות עוף. מה שהיה.
והחתולה נהגה לחכות לייד דלת ביתו גם בסופי שבוע, כשלא עבד וללוות אותו בסידורים השונים. הוא הלך לדואר- והיא אחריו. הוא נכנס לבנק- היא חיכתה בחוץ… כמו היתה חיית המחמד שלו. ואולי בעצם זה מה שזה.
אבל היא היתה חתולת רחוב עצמאית. כשהוא חזר הביתה- גם היא פנתה לדרכה. עד למחרת. אשתו של מוטקה היתה צוחקת וקוראת לה "המאהבת שלו". כל בני המשפחה הכירו את החתולה שהסבירה פנים רק למוטקה ושמרה דיסטנס מכל השאר.
ביום אחד מוטקה נפטר מדום לב. בבוקר בו נפטר, החתולה הגיעה, כבכל יום ונבהלה מההמולה. היא ברחה החוצה מחדר המדרגות והמתינה בכניסה לבנין. במשך שעות.
בני הבית שהיו עדיין נרעשים ממותו של מוטקה הבחינו בה והניחו בפניה קערת מזון, אבל היא לא אכלה.
למחרת בבוקר, הבית היה פתוח. המשפחה ישבה שבעה על מוטקה. מבקרים זרמו פנימה. בפתח הדלת ישבה החתולה. קפואה ומביטה קדימה. במשך מספר שעות. כמו פסל.
לפתע, בלי הודעה מוקדמת, החתולה זינקה לתוך הבית והחלה להתרוצץ כאחוזת אמוק בין החדרים. קופצת על המיטות , עוברת מחדר לחדר. זה לקח כמה דקות. איש לא הבין מה קורה לה.
ואז היא יצאה, וחזרה לשבת זקופה וקפואה ליד הדלת. האנשים הסתכלו עליה ולא האמינו.
בעיניה היו דמעות אמיתיות.

*****
את הסיפור הזה שמעתי היום בצהריים מלקוח שלי. שהוא אחיו הצעיר של מוטקה, והיה עד לאירועים בזמן אמת.