מה מקיאוולי היה אומר על זה ?

כמה כותרות מהשבוע האחרון, שבהן צוטטו מקורות מדיניים וצבאיים בממשל ארה"ב גרמו לי לחייך בעצב.
מקור אמריקאי בכיר קבע כי ארגון אל קעידה נשאר גורם פעיל, חזק ומסוכן שעדיין מהווה איום על ארה"ב. כעבור מספר ימים צוטט מקור בכיר נוסף שאמר כי לאחר נסיגת ארה"ב מאפגניסטן כבר ברור שהטאליבן ישתלט על המדינה.
מה שאומר שמלחמה שנמשכת למעלה מעשור, גבתה אלפי קורבנות מכוחות המערב ומאות אלפים (על פי הערכות) מהצד השני, עלתה למשק האמריקאי אלפי מיליארדים של דולרים- סכומים שאין לי מושג אפילו איך מבטאים אותם – בסופו של דבר סגרה מעגל רק בדבר אחד.
חזרנו לנקודת ההתחלה. Back to square one .
זו היתה מלחמה קונבנציונלית. צבא חיילים. לוחמת גרילה. מטוסים, מסוקים, טילים, הפצצות. סיכולים. בהיקף עצום. ובכל זאת- סוג זה של מלחמה כנגד סוג כזה של אויב לא הצליח להכריע את הכף. לשנות באופן קיצוני את המצב. למחות את זכר עמלק. לא היה כאן נצחון שהוא הכרעה. הכנעה. אפשר אפילו לקרוא לזה הפסד, או תיקו במקרה הטוב. אבל הקולות השמחים מבשרים: הללויה…המלחמה הסתיימה ! המשימה בוצעה….החיילים חוזרים הביתה…קולולולולולולו !!!!!
ונזכרתי בדבריו של מקיאוולי - מדינאי ופילוסוף איטלקי חכם וערמומי שחי ופעל לפני כ 500 שנה. מה הוא אמר על האופן שבו מנהלים מלחמה? האם נמצא בדבריו רמז לדרך אחרת של ניהול מלחמות מכריעות? אז הלכתי לכתביו והבאתי כמה מתובנותיו. הכי לא פוליטיקלי קורקט. המבין יבין.
"כל הרוצה לתפוס את השלטון חייב לשקול יפה את שכרם של מעשי הפגיעה כנגד הפסדם ולעשות את מעשי האכזריות, שהוא אנוס לעשותם, בבת אחת, במהלומה ניצחת, כדי שלא יצטרך לחדשם יום יום".
מספיק ברור ? הנה עוד אחד:
"חייב הנסיך ליתן את דעתו שיהא נראה כרחמן ולא כאכזר. אבל חובה עליו לשים לב שלא ישתמש לרעה במידה זו של רחמנות. מוטב לו לנסיך, שלא יהא חושש מחרפת האכזריות, ובלבד שישכין סדר בקרב נתיניו ויסירם למשמעתו. כשיטיל את אימתו על ידי מעשי אכזריות תהא רחמנותו גדולה יותר משל רחבי הלב שמתוך מידת רחמים מופרזת אינם מונעים ערבובי סדרים וסופם שהם מרבים רצח".
בואו נלך קצת אחורה בהיסטוריה. מלחמת העולם השניה נמשכה כ 6 שנים וגבתה חיים של כ 60 מליון בני אדם (יש מחקרים שמדברים גם על 70 מליון ויותר) . מספר בלתי נתפס. היא הסתיימה רק כשהצד התוקפן נכנע. לא בתיקו או מאזן אימה אלא כניעה מוחלטת. טוטאלית. כזו שמוציאה ממנו את החשק להילחם לדורות רבים.
הנשיא האמריקאי טרומן התלבט האם להכניס ליפן עוד כוחות צבא ולהמשיך בדרך קונבנציונלית את המלחמה ביפנים הקנאים והעיקשים שסירבו להישבר. הוא החליט לעשות משהו אחר- ולהפציץ את היפנים בפצצות אטום. החלטה קשה. מקיאווליסטית. הירושימה ונגסאקי חטפו את זה.
בהפצצות נהרגו כרבע מליון יפנים. בבת אחת. היפנים נכנעו.
וקרה משהו מעניין נוסף. הכניעה הפכה את האומה היפנית מאומה מטורפת, צמאת דם ואלימה, מתאבדת (קאמיקזים) – לאומה שקטה ומאופקת, שמייצרת ג'דג'טים, משחקת בפלייסטיישן, מעצבת תספורות משונות ומזמרת בקריוקי. יפן לא מאיימת בתוקפנות על אף מדינה. חיה בשלום עם העולם ומוציאה אגרסיות בסרטי אנימה…
מה היה קורה לולא המלחמה הוכרעה כך? היסטוריונים טוענים שהיתה נמשכת עוד כמה שנים וגובה את חייהם של מליונים נוספים.
כלומר- השימוש בנשק אכזרי וקיצוני- גדע באיבחה אחת את הסיכוי לאסון גדול יותר. פרדוקס אכזרי.
מלחמה בכוחות רוע אינה יכולה להיות מידתית. היא חייבת להכריע ואף להשפיל. כמו שהיפנים הושפלו כשראו את הקיסר הכל יכול שלהם חותם על הסכם הכניעה.
באם ארה"ב היתה מחליטה, בעקבות הפלת מגדלי התאומים ב 2001 "להשתגע". לא לצאת למלחמה מידתית, מתגלגלת, שקולה ומוסרית (יחסית) אלא להחריב את אפגניסטן. צדיק ורשע גם יחד. לא לחפש את מנוולי אל קעידה במערות כדי לבצע אצלם ביקור בית כמו טמבלים- אלא ליישר את כל השטח בבת אחת ובזמן קצר. נשק גרעיני טקטי הוא לא מילה גסה. האם כוחות רוע אחרים לא היו מבינים את הרמז? האם איראן היתה מרשה לעצמה להתריס בעשור הזה ?
מה מוסרי יותר? לוותר על הכחדת טרוריסטים קנאים וצמאי דם בגלל החשש לפגוע באחוז מסויים של חפים מפשע או תרבות מערבית שלמה שחיה תחת איומי טרור? תראו מה עובר על העולם מאז התאומים עם האבטחה ההיסטרית בשדות התעופה. הפחד מנסיעה ברכבות, מפיגועים גדולים במרכזי תיירות. טרור גלובלי הוא טרור שמקבל גבוי ממדינות. אין לו קיום בלי גב כזה. הוא רק הסימטום. אם מטפלים בבעיה נכון- הסימטום נעלם.
מה היה מקיאוולי מייעץ לישראל ולארה"ב ליישם בניהול המלחמה האפשרית מול איראן וגרורותיה?