עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

קאיילה

15 בפברואר, 2012 מאת

לא תמיד החיים התנהלו בקצב המטורף הנוכחי. היו גם זמנים אחרים. יתכן ולמי שגדל בשני העשורים האחרונים יהיה קשה להבין את זה, אבל קצב החיים בעבר הלא כל כך רחוק היה שונה לגמרי. איטי יותר. לא תזזיתי.
אני גדלתי בשנות ה 70. כשקצב החיים היה רגוע ומדוד. תקופה נטולת מרכזי קניות, טרם נולדו פיצוציות פעילות 24 שעות. בלי סופרמרקט פתוח עד חצות. רק מבחר חנויות קטנות שכל אחת התמחתה במשהו אחר והכל עם הפרדה ברורה בין שעות פעילות לשעות מנוחה.
קודש הקודשים היתה שנת הצהריים. ה"שלאף שטונדה".
כולם ישנו בצהריים. בעלי החנויות היו סוגרים את העסק בצהריים ופותחים מחדש בארבע אחרי הצהריים. בין שתיים לארבע העיר ישנה. ומה עושה מי שצריך משהו בזמן הזה? פשוט מחכה לשעה ארבע. ואף אחד לא מת מזה…
בין שתיים לארבע כמעט שלא הסתובבו אנשים ברחוב. כל החנויות סגורות. שקט. עיר בהפסקה.
בכל יום בשעה שתיים אמא היתה מגיפה את התריסים. אפלולית נעימה שרתה בבית, ושלושתנו- אמא, אחותי ואני היינו נכנסים ביחד למיטה הגדולה של ההורים, מתכסים בסדין ונרדמים. עד שעה ארבע.
אבל לנו כילדים לא תמיד התחשק לישון. אחרי בית הספר רצינו לפגוש את החברים והשכנים ולהמשיך להתרוצץ ולשחק בחצר וברחוב. והרי הרחוב היה מגרש המשחקים היחיד שלנו, בעידן ללא פייסבוק ופלייסטיישן.
הויכוח השכיח ביותר בשכונה בין ילדים לאמהותיהם היה: "אמא אני רוצה לצאת" למול העמדה הקשיחה ש "אסור לצאת בין שתיים לארבע- השכנים ישנים".
לבסוף נולדה קנוניית האמהות. קונספירציה יצירתית של אמהות השכונה שהמציאו סיפור מסתורי שיעזור להן במאבק הצהריים היומי.
ילדי השכונה שמעו מהאמהות את הסיפור אודות קאיילה.
קאיילה הוא חמור הצהריים. חמור שמסתובב רק בצהריים ברחובות השכונה ומחפש את האנשים שלא הלכו לישון. סימן ההיכר של קאיילה היה חד משמעי. קאיילה הוא חמור ללא ראש.
כשקאיילה הצליח לאתר ברחוב מישהו משוטט בשעות הללו, הוא היה מרכיב אותו על גבו ודוהר אל מקום לא ידוע….לנצח.
ואנחנו, הילדים היינו עומדים ליד השעון במתח. מחכים שהשעה תהיה ארבע בדיוק ורק אז היינו יוצאים החוצה. לאף אחד לא היה אומץ לצאת לפני זה…לעיתים היינו שקועים בצהריים במשחק בחוץ ואז מישהו מהילדים היה צועק 'חברה! עכשיו חמישה לשתיים! מהר מהר ! ניכנס הביתה לפני שקאיילה יבוא….'  תמימות של ילדים.

נושאים: סיפורים מהחיים | 4 תגובות »

4 תגובות

  1. מאת אחותך הגדולה. :

    זכור לי שלא פעם לפני "מנוחת הצהריים" אמא הכינה פרוסות לחם עם מרגרינה שלא קיימת כבר שנים. קראו לה "מרגרינה חלווינה".
    ילדות יפה, עם רגש. לא כמו הילדים המתוכנתים של היום שחיים בחברה וירטואלית.

  2. מאת קובי :

    יודע בדיוק על מה אתה מדבר.אני התבגרתי בשנות ה70 בראשון לציון שהיתה קטנה ומרוחקת מהמרכז.השקט אחר הצהרים,החנויות שנסגרות בצהרים.אירופה קטנה.

  3. מאת tinkerbel :

    אין כמו שנצ, סייסטה איך שיקראו לזה
    חבל שקצב החיים לא מאפשר(או שאני יתחתן עם מיליארדר..)
    הולכת לשנצ בדיוק הרגע!!

  4. מאת אוהב עם ישראל :

    את לא נשואה?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות