קור כלבים

עד כמה אני שונא את החורף אתם כבר יודעים מפוסטים קודמים שלי. אני לא חושב שהיה חורף שבו לא קיטרתי כאן על הקור….אז אחסוך לכם את שרשרת הקללות. תמצאו אותה בחיפוש של הבלוג…
נשבר לי הזין מהקור הזה. בעצם לא נשבר…התכווץ. קמתי להשתין בלילה. שלחתי אצבעות למקום שבו אמור להיות הזין שלי ולא מצאתי כלום… רק נבירה קרת רוח הצליחה למצוא אותו מכווץ ונחבא בתוך הגוף…
כלום לא עוזר נגד הקור הזה. אני מחבק תנורים, יושב על הרדיאטור, מתלבש בשמונה שכבות ועדיין רועד. הדבר היחיד שמצליח לנחם בקור הזה הוא המקלחות הרותחות שאני עושה. אבל בקור הזה אפילו התנור שבמקלחת שקרן. הוא נדלק, עושה הצגה כאילו הוא פועל אבל בתכלס- עושה רק אור בלי חום….
ובמקלחת – לא מעניין אותי המחסור בחשמל ולא מצוקת המים. אני מתקלח בזרם מים אדיר שראוי לשטיפת מכוניות ובטמפרטורה שבה שולקים לובסטרים. אני יוצא מהמקלחת אדום ומעלה אדים. אני כל כך לא מאמין גם לבוילר, שאני מדליק אותו פי שמונה מהזמן הרצוי. מעטות החויות ששנואות עלי יותר מלהתקע במקלחת בלי מים רותחים.
בין היתרונות הבודדים שבכל זאת אפשר למצוא בי, זו טמפרטורת הגוף שלי. הגוף שלי חם. הטמפרטורה הטבעית שלי בימים כתיקונם גבוהה. החטובה טוענת שלהיצמד אלי עדיף מלפרוש סדין חימום, והיא אכן נצמדת אלי מידי ערב. פרט קטן שחשוב לדעת, הוא שטמפרטורת הגוף הטבעית של זוגתי נמוכה מאד. היא שייכת לפלח האוכלוסיה הקטן שחום הגוף הנורמלי שלו הוא משהו כמו 35 מעלות. ואז היא נכנסת למיטה חצי שעה אחרי שאני שם. הכל חם ולוהט, מצטנפת מתחת לשמיכה, מביאה איתה גל קור סיבירי ומייד נצמדת אלי. מה אגיד לכם- כמו להכניס מחבת לוהט מתחת לברז מים קרים. שנינו צורחים בו זמנית. היא צורחת בעונג- "איזה כיף! איזה חם אתה!!" ואני סתם צורח…..
מה לא עושים בשם האהבה

השבוע הסתיים פרק נוסף בחיינו. מלאו 30 לפטירתה של חמותי – הפולניה האם- אמה של החטובה.
במשך כל החודש נסענו צפונה מידי סוף שבוע, לבלות שישי-שבת משפחתי קרוב של כולנו. ארוחות משותפות. להיות ביחד. אחיות, דודים, אחיינים. במהלך כל סוף שבוע כזה זוגתי ואני נשארנו ללון בבית חמותי- שם נערכו הסעודות המשפחתיות המטורפות עם כמויות אוכל עצומות והרבה צחוק. כמו שהיא אהבה.
ואתמול, אחרי ארוחת הצהריים, כשכולם התפזרו, החטובה ואני נשארנו לנקות ולעשות סדר. כשיצאנו אחר הצהריים מהבית הריק ונעלנו את הדלת, ידעתי שזו כנראה הפעם האחרונה שזוגתי ואני ישנים בבית הזה שהיה עד במשך עשרות שנים לרגעים קטנים וגדולים בחיינו.
בית ילדותה של זוגתי היה תחנת העגינה שלנו כשבאנו צפונה. כל המשפחה גרה בישוב הזה. רק אנחנו גרים במרכז. אצל אמא שלה נשארנו ללון, ולשם התקבצה המשפחה המורחבת לפגוש אותנו ולבלות יחד.
נקודת המפגש האולטימטיבית שבה תמיד סיר עם משהו טעים ביעבע על הגז או ניחוח שניצלים טריים עלה מהמחבת.
ועכשיו תחנת המפגש הזו התייתמה מבעלת הבית- אם המשפחה. הבית מן הסתם ימכר, והביקורים המשפחתיים שלנו בצפון לעולם לא יהיו אותו הדבר בלי העוגן הזה. הביקורים יהפכו להיות פרטניים. פעם לבית הזה ופעם לבית האחר…
אבל החיים ממשיכים. פרק חדש בחיים נמצא בעיצומו. הדור הבא.
הנינים שלה, בני כמה חודשים ומושכים אליהם את כל האהבה ותשומת הלב המשפחתית. אני מחבק ומתמוגג מחיוכו של מייקי הקטן, וכבר מדסקסים עם האחיינית שלנו על חתונתה הממשמשת… שיער, שמלות…איפור…וזריקות טישטוש לחתן המיועד.
כי אלו החיים. הופכים דפים בספר. ממשיכים קדימה לפרקים החדשים שטרם קראנו, ונותנים לדפים שכבר קראנו להצטבר. להפוך לעבר.