הזונות שלי

היתה תקופה בחיי שזונות היו חברות טובות שלי.
למען הגילוי הנאות ולפני שתתחילו לדמיין אותי בחברתן של שפנפנות סקסיות, אני חייב לציין שלא מדובר בנערות ליווי כוסיות ומחוטבות. אני מדבר על זונות רחוב. תחתית החבית של הזנות.
ולא. לא היה מעורב בזה סקס.
אמצע שנות השמונים. שבוע קודם לכן עוד הייתי חייל. יומיים אחרי השחרור כבר עבדתי במקום העבודה הראשון שלי. לא עשיתי מסלול קלאסי של טיול-לימודים וכדומה. מהצבא ישר לשוק העבודה. לא היו לי פריבילגיות לפסקי זמן. הייתי צריך עבודה וכסף למימוש החזון שלי.
עבדתי אצל יבואן תל אביבי ששכן באחד הרחובות שמקשרים בין רחוב אלנבי לרחוב הירקון.
עבודה שחורה. במחסן, בשליחויות. פקק צעיר שדחפו לכל מטלה שאף אחד אחר לא רצה לבצע שם.
היה לזה גם יתרון. הייתי אדון לזמני במרבית היום. נוסע לפה, נוסע לשם. שלחו אותי להפקיד כסף בבנק, בצהריים נשלחתי לקנות עוף צלוי לארוחת הצהריים של הבוס, מדי פעם להביא דוגמאות לאיזה סוחר.
רחוב הירקון של אותם הימים היה מרכז זנות הרחוב התל אביבי. משעות הערב המוקדמות ועד הבוקר, בכל כמה מטרים יכולת לראות זונה עומדת ומחכה ללקוח. לזיון מהיר באוטו או בחצר הסמוכה. עבודה קשה, מסריחה ומפרכת.
השעות שבהן סיימו את משמרת הלילה, ופירגנו לעצמן קפה וסיגריה בבוקר החדש היו בדיוק שעות תחילת היום שלי.
הייתי יורד לאותה חנות מכולת בפינת הרחוב, עם כוס הקפה שהכנתי במחסן, לקנות לעצמי לחמניה ולנשום אויר ים של בוקר. ושם פגשתי אותן.
אני מודה שבמבט ראשון – נרתעתי. אבל ככל שנפגשים כל יום באותו המקום באותן השעות, מתחילות שיחות. בהתחלה מהוססות, מגששות. אחר כך יותר חופשיות.
נשים קשות יום. שרואים בעיניים שלהן עומק ועוצמה של חתול רחוב. חלקן לא אסתטי במיוחד. הגיעו ישירות מליל עבודה. ריח חמוץ של זיעה וסיגריות. היו בהן מצולקות. עוסקות בסקס – אבל בלתי סקסיות בעליל.
הסקרנות הניעה אותי. פיתחנו קשר. למדתי את שמותיהן. התחלנו לקשקש ולצחוק יחד. הן חיבבו את הבחור הצעיר ששיעשע אותן בבוקר ואני למדתי לחבב את הנשמה שמעבר לגוף המוזנח. יחד עם הקפה של הבוקר הייתי מקבל מהן דיווח על מחזור המכירות של הלילה הקודם, בתוספת סיפורים ביזאריים על לקוחות, העדפות, סטיות ומה לא.
למדתי על חלוקת טריטוריות. איזורי שליטה. תחרות עם זונות מאיזורים אחרים. תצחקו- אבל זה לא שונה ממאבקים מסחריים שאני חווה כאיש עסקים…
במקום העבודה החברה התרגלו שאני שותה את הקפה של הבוקר עם הזונות. "הזונות של טזוטה" קראו להן החברה.
הקשר שלי איתן התחזק. עד כדי כך שלא הרגשתי בנוח לדחות כל הזמן הצעות של מי מהן להעניק לי מציצה "על חשבון הבית". אבל דחיתי כמובן. לא בא לי לראות את הזין שלי בפה מלא שיניים רקובות.
סיקרן אותי איך הגיעו לזה. מה מביא נשים להחליט על סוג כזה של קריירה. גם אני הייתי שבוי בקלישאות על בית הרוס, אבא מכה, אמא אלכוהוליסטית ומה לא.
ושאלתי. וחקרתי. וחפרתי. והקשבתי. ושאלתי שוב. וחידדתי.
והופתעתי. כמובן שלא ביצעתי מדגם מייצג. אבל במשך השנה שבה עבדתי שם היתה לי היכרות קרובה עם כחצי תריסר זונות רחוב. ואני מספר עליהן, ועל נתיב החיים שלהן. החברות שלי…
גיליתי שלא כולן הגיעו מבית הרוס. רבות הגיעו מבית נורמטיבי לחלוטין. הורים נורמליים. ילדות רגילה.
אבל חוט מקשר אחד מצאתי בין כולן. עצלנות וחוסר יוזמה. חוסר רצון לקחת אחריות על החיים שלך.
מפתיע. ברור כמובן שזו אינה הסיבה היחידה אלא חלק ממכלול תכונות אופי ומבנה אישיות. אני לא מתיימר לנתח אבל אין לי ספק שזה סימפטום שמראה על בעיות מסוימות.
עצלנות ללכת ללמוד בבית הספר כי למי יש כח לקום בבוקר. עדיף לקום בצהריים וללכת לים.
עצלנות להתגייס לצבא. כי למה לקרוע את התחת סתם.
עצלנות לקום לעבודה נורמלית, כי "אני לא אלך להיות איזו פקידה במשרד"…
עצלנות ליזום כל דבר. להיות אקטיבי. להזיז את התחת.
אבל העצלנות לא הרגה את השאיפה לחיים קלים ונוחים. החיים לימדו אותי שאין שום קורלציה בין חוסר רצון להתאמץ להרוויח כסף, לבין הרצון לחיות את החיים הטובים. וכשאין כסף מחפשים קיצורי דרך.
וקיצורי דרך מגיעים בדרך כלל ממעשים מפוקפקים. מאנשים מפוקפקים.
העצלנות לא מאפשרת לתכנן. לא מאפשרת לחשוב רחוק. היא כן מאפשרת לזרום. לחיות את הרגע ותו לא. לבחור בבני זוג לא נכונים. שכיף איתם עכשיו אבל אין איתם עתיד. להכנס להריון בלי לחשוב מה יהיה עם הילד. להתחייב להוצאות בלי הכנסות.
כשבוחרים בבני זוג גרועים בדרך זו או אחרת, אין פלא ששוקעים לתוך מערכת יחסים קשה ומסובכת.
כל הזונות "שלי" אגב, בגרו, החכימו, והבינו באותה עת את המצב אליו הביאו את עצמן. רק מאוחר מדי. כשכבר היו בבוץ, ולהתרומם משם, כשעקרונות העצלנות עדיין טבועים בגנים שלך, כנראה בלתי אפשרי.
צחוק הגורל שדווקא אותה עצלנות והרצון להמנע מלנקוף אצבע , היא זו שהביאה אותן בסופו של דבר לעבוד למשך כל שארית חייהן בעבודה הכי קשה ואיומה שניתן להעלות על הדעת.