עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

קחי אותי גבוה

18 בספטמבר, 2012 מאת tazuta

כשהמשפוחה שאלה אותי מה אני רוצה ליום ההולדת לפני כחודשיים לא הייתי צריך לחשוב הרבה לפני שאמרתי: פטיפון עם חיבור USB למחשב. זממתי זמן רב על המוצר הזה. אני אספן מוסיקלי עוד מילדות, ולאחר נישואי לזוגתי שגם היא מוטרפת מוסיקה כמוני האוסף רק גדל ומלבד אלפי דיסקים יש בו גם מאות רבות של תקליטים. אז המשפוחה אספה כסף- נתנה לי מעטפה דחוסה, ורק בשבוע שעבר הלכתי לחנות ורכשתי אותו. בבית יש אמנם פטיפון שחוגג לא מעט שנים- אבל הוא נולד הרבה לפני שנולד המחשב האישי…אז הוא יודע רק לנגן. והפטיפון עם חיבור ה USB מאפשר לי להמיר לקבצי MP3 המון חומר נדיר שיש בתקליטים ולא ניתן להשיג בשום דרך אחרת.
ומצאתי עצמי יושב על הרצפה אחר הצהריים בחדר המוסיקה בבית, מסביבי פזורים על הרצפה מאות תקליטים. לכל אחד יש סיפור. כל אחד הוא משהו בשבילי. תמיד קניתי רק מה שנגע בנשמתי. ברקע שמתי תקליט ישן של יהורם גאון בשירים שאפילו הוא שכח שהקליט ואני מדפדף ומסתכל, מנסה לעשות סדר בראש את מה להמיר ומתי…
ואז נתקלתי בו. בעטיפת קרטון שחורה-לבנה-אדומה-צהובה. התקליט שהתחיל את השושלת. אחזתי בו, עצמתי עיניים והכל חזר אלי.
זה היה באמצע שנות השבעים. מוצרי חשמל עלו הון.
ואבא קנה לי פטיפון. זו היתה הפתעה מוחלטת. לא היה לנו כסף לפטיפון חדש. אבא אמר שזה עולה כמו חצי משכורת.
הוא קנה מחבר בעבודה פטיפון משומש והביא לי. לבנו הקטן שכל כך אוהב מוסיקה. הוא ידע שאני משתוקק לפטיפון, מאז שהפטיפון שלנו, שניגן תקליטי בקליט שסבבו במהירות של 78 סיבובים לדקה שבק חיים לפני כמה שנים.
ויום אחד הוא חזר מהעבודה עם חיוך מסתורי והניח על השולחן מזוודת עץ מלבנית מצופה פלסטיק. "זה שלך" אמר.
הפטיפונים של אז ישבו במזוודות יעודיות. מרימים את המכסה ונגלית לעיניך הצלחת עליה מניחים את התקליט.
והדבר הראשון שעשיתי היה להריח את הפטיפון. למוצרי החשמל של פעם היה ריח מיוחד. ריח משכר. קשה לי לתאר אותו. מין תערובת מתקתקה של ויניל, פלסטיק ועץ. נשמתי אותו מלוא ראותי. הסתחררתי מהתרגשות. פטיפון שהוא רק שלי.
הפטיפון פעל על מנורות- מה שקרוי "שפורפרות". זה אומר שהייתי צריך להפעיל אותו, לחכות מספר דקות שיתחמם ורק אז הוא היה מנגן.

רק שלא היה לי מה לנגן בו. לא היו לי תקליטים משלי, רק תקליטים ישנים של אבא ואמא.
אבל היו לי דמי כיס שחסכתי. ואבא הבטיח שנלך מחר ביחד לקנות תקליט. מרוגש וחסר סבלנות ציפיתי שיגיע מחר. בבוקר קמתי ולפני שהלכתי לבית הספר ליטפתי את הפטיפון שלי. סובבתי עם האצבע את הפלטה שלו. כל היום חיכיתי כבר לחזור.
אבא הגיע מהעבודה אחר הצהריים וביחד עלינו על אוטובוס מספר 61 לתל אביב. ראינו פרסומת בעיתון לחנות תקליטים ברחוב אלנבי שמוכרת תקליטים במחיר מבצע והלכנו לשם.
מחוץ לחנות עמד שולחן ועליו ארגזי קרטון מלאים בתקליטים. זה היתה מחלקת ה"מבצעים". שלט בכתב יד היה תלוי מעל: 14.90 לירות. רבע ממחירו של תקליט רגיל- שבועיים של דמי כיס שלי.
התחלתי לדפדף בתקליטים, לעבור אחד אחד ולנסות למצוא משהו. לא הכרתי כלום. תקליט אחר תקליט של אמנים שעבורי היו עלומי שם. עטיפות מגוונות, גרפיקות צבעוניות. שעה ארוכה דפדפתי כשאבא מחכה בצד בסבלנות. ופתאום מצאתי משהו שהכרתי. תקליט של קליף ריצ'ארד. זמר משנות השישים שאז היה קצת מעבר לשיאו. עברתי על רשימת השירים ולא הכרתי כלום.
אבל לא מצאתי משהו אחר ולא רציתי לחזור הביתה בלי תקליט. הרי מחכה לי פטיפון!

אז קניתי את התקליט הראשון בחיי. הסיפתח למה שהיום מהווה אוסף ענק של אלפי דיסקים ותקליטים בחדר מוסיקה יעודי.
כל הדרך באוטובוס אחזתי בתקליט בחרדת קודש, קראתי את המידע על העטיפה שוב ושוב… עד שהגענו הביתה.
הדלקתי את הפטיפון, חיכיתי שהמנורות יתחממו ובינתיים הוצאתי את התקליט מעטיפתו, שמתי על הצלחת, הנחתי את המחט בקצה התקליט ואז בקעו הצלילים של התקליט הראשון שלי. לא יצירת מופת. אבל עבורי הוא קסם.
התקליט של קליף ריצ'ארד היה Take Me High והוא חרש על הפטיפון שלי שעות. השיר שאהבתי במיוחד נקרא LIFE והקשבתי לו יומם וליל… קבלו לינק לשיר הזה.
סר קליף עצמו חי ובועט- נראה מצוין ומופיע כל הזמן- אגדה בריטית.
מדי פעם אני שומע שירים מהתקליט הזה (בקבצי MP3…) ומתרגש לגלות שהקסם עובד מחדש.
אנקדוטה משעשעת: כשחיפשתי באינטרנט את תמונת העטיפה של התקליט הזה כדי לצרף לפוסט- לא מצאתי אותה. מצאתי את התקליט בכל מקום בעטיפה שונה משיש לי. בסופו של דבר גיליתי אתר שסוקר הוצאות שונות של תקליטים במדינות שונות, והסתבר שבישראל התקליט יצא עם עטיפה שונה מבשאר העולם (היה די מקובל אז) מה שאומר שבנוסף לכל התקליט הזה הפך לפריט אספנים… התמונה שכאן היא התמונה שצילמתי במיוחד עבור הפוסט. שימו לב לחור שמופיע בצד ימין למטה בעטיפה. כך נהגו לסמן תקליטים מוזלים בזמנו- על ידי חירור העטיפה.

cliff

נושאים: סיפורים מהחיים | 4 תגובות »

4 תגובות

  1. מאת pokimon :

    איזה יופי שאתה ואשתך חולקים תחביב משותף

  2. מאת דבי :

    מוסיקה זה הכי טוב שיש,ברגעים טובים וברגעים פחות

  3. מאת berni :

    הריח של המוצרי חשמל! נכון!!.היום כבר אין כזה ריח למוצרים.גם אני גדלתי בסבנטיז ויודע למה התכונת.

  4. מאת odeon :

    אין כמו תקליטים.יש להם נוכחות פיזית וקסם מיוחד שאין בקבצי מחשב.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות