הרהורים בתפזורת

אני שונא דואר רשום. אני לא מדבר על דואר רשום שאתה מצפה לו כמו חבילות מאי ביי. אני מדבר על דואר רשום שמגיע בהפתעה. דואר רשום אף פעם לא בא בטוב. הרי לא יגיע דואר רשום שבו יהיה כתוב: "מר טזוטה – מצטערים להודיעך כי בן הדוד השלישי של סבתך מצד אמך נפטר בשיבה טובה בביתו שבקונטיקט. כמוציאים לפועל של העזבון, אנו מזמינים אותך למשרדנו לקבל את מליון הדולר שהוא הוריש לך כקרובו היחיד".
זין. זה לא קורה. יותר סביר שדואר רשום מגיע ממישהו שרוצה ממך משהו. איזו רשות ממשלתית עם הודעות-שינויים-דרישות לתשלום, או איזה קנס על חניה או מהירות שאתה בכלל לא יודע שביצעת. תוסיפו לזה את הסינכרון הלוגיסטי- שאתה והדוור עובדים בדיוק באותן שעות- מה שמבטיח שהדוור יגיע לביתך רק בטווח השעות שאתה בעבודה וישאיר פתק שהוא לא מצא אותך בבית. איזו הפתעה. (יש בעולם בכלל מישהו שזכה לקבל ביד דואר רשום בצהרי היום בבית? לי זה לא קרה…) ומאז ועד הרגע שאתה נאלץ לגשת פיזית לסניף הדואר ולעמוד בתור עם הפתק,  מציפות אותך מחשבות טורדניות על מה זה הולך להיות.
בקיצור- טוב לא יוצא מזה. המחשבות המעצבנות הללו חלפו בראשי כשעמדתי השבוע בתור בדואר, מחזיק את פתק הדואר הרשום ומחכה עם עוד עשרות אנשים וים עגלות עם ילדים צווחים. כמובן שהדואר הרשום היה הודעה מהעיריה על היתרי בניה כאלו או אחרים שהולכים להתבצע ליד המשרד שלי ושאם יש לי התנגדות אני יכול לפנות לועדה או לדחוף אותה לתחת. מה שבא קודם.

אני נוסע המון בתקופה הזו. משום מה רק פרויקטים רחוקים מגיעים לחברה שלי. אני שומע הרבה רדיו בדרך, ושמתי לב לטרנד הנוכחי בפרסומות ברדיו. אם בשנה-שנתיים האחרונות היה טרנד פרסומי שבו חברות מסחריות דיברו איתנו על אהבה, על זה שהשרות שלהן ניתן באהבה, ככה זה כשאוהבים וכדומה, עכשיו יש טרנד חדש של תשוקה. הג'ינגלים בפרסומות מזיינים לנו ת'מוח על התשוקה למוצר. מכניסים תשוקה לכל דבר. מתשוקה למשקפיים ועד לתשוקה למשחה נגד טחורים. עוד מעט יתחילו למכור לנו מצבות מעוצבות תחת הסלוגן "התשוקה למות".
מה הטרנד הבא? עברנו מאהבה לתשוקה. ומהתשוקה נעבור למה? לאורגזמה?

היה לי קטע מוזר אתמול בערב כשהלכתי לזרוק את הזבל.
הגעתי לחדר האשפה והדלת, שתמיד מוקפד שתשאר סגורה, היתה פתוחה למחצה.
נכנסתי פנימה ומייד זינקו החוצה שני חתולי רחוב אפורים שחיטטו בפחים. הם לא ברחו, רק יצאו וחיכו ליד הדלת מבחוץ.
כשיצאתי, לאחר שזרקתי את השקית שלי באתי אוטומטית לסגור את הדלת. ואז הבחנתי בשני החתולים מביטים בי. ישר לעיניים.
פתאום קלטתי שאם אני סוגר את הדלת- הלכה להם ארוחת הערב. ומי אני, לעזאזל, שאמנע מיצור חי את ארוחתו?
לא הייתי מסוגל לסגור את הדלת. השארתי אותה חצי פתוחה והלכתי. בזווית העין קלטתי את שני החתולים חוזרים פנימה.