(Let my people blow (job

לגורל יש חוש הומור אכזרי משהו. קראתי אתמול שהמיליארדר בן ה 47 שהוא הבעלים של שוקולד פררו ושל נוטלה, מת מדום לב בעת שרכב על אופניו בחופשה. איש בריא, נראה טוב, חזק. חי את החיים הטובים ונהנה מכל רגע. אבל הוא מת לפתע בגיל 47 ולעומתו, ברחובות הודו מסתובבים הומלסים חסרי רגליים שמתניידים על פלטת עץ עם גלגלים, קמים כל יום לחיי סבל בעולם מסריח ובכל זאת חיים עד גיל 100 במקום להיות ברי מזל- למות ולגמור עם זה.
אולי זה אותו צחוק גורל שבא לביטוי במחקרים שמוכיחים שברגע שאדם חוטף אלצהיימר- אוטומטית תוחלת החיים שלו עולה בעשר שנים. עדיין לא הצליחו להבין איך זה קורה. איך אמר קהלת- בעל כורחך אתה חי- ובעל כורחך אתה מת…
אבל עכשיו חג האביב- בואו נעבור למשהו אחר.
את ליל הסדר חגגנו בצפון אצל המשפחה של החטובה. אחרי ארוחה דשנה ומרופדת אלכוהול, אין לי שום כוונה לסכן את עצמי ואת הסביבה ולנהוג באמצע הלילה 150 ק"מ בחזרה הביתה. אז צריך לישון את הלילה אצל חמותי.
כאילו טריויאלי כזה. אבל ממש לא. החויה די מזכירה את גואנטנמו בימים הרעים.
חמותי הפולניה מעשנת כבדה. אינספור התקפי לב ואירועים מוחיים לא שינו עובדה זו. הבית שלה ספוג ניקוטין וריח סיגריות. בקירות, ברהיטים, בשקעי החשמל. אי אפשר למצוא אותה רגע בודד בלי סיגריה ביד. מדליקה אחת בבוקר ומכאן זה בשרשרת עד שהיא נרדמת. מכיוון שזה כך, כל מעשני העיר מגיעים לשם לעשן איתה בצוותא. זה מדהים. כשאני נכנס לבית הראות שלי יורדת ב 30% בגלל העשן הסמיך.
החטובה ואני לא מעשנים- ואנחנו סובלים מזה. לוקח בדיוק שעה להתחיל להרגיש סימפוטמים של צינון, קשה לנשום, הגרון צורב, העיניים דומעות. כך שלהעביר לילה בבית ספוג ריח סיגריות זה סיוט.
הבית קטן, ואנחנו מתפצלים. זוגתי ישנה על הספה בסלון, ואני ישן בחצי חדר שביומיום משמש מזווה/מחסן. אני חולק את החדר עם מקרר. אמיתי. לא מטאפורה. מקרר אמקור ישן שחמותי לא רצתה לזרוק אחרי שקנתה חדש ועכשיו הוא משמש כמקרר שני. הבעיה שהמקרר הזה סובל ממשבר גיל הארבעים. כל הזמן חם לו והטרמוסטט שלו לא שמע על הפסקות. אז במשך כל הלילה הוא מטרטר ומרעיש כמו מכסחת דשא. ואם זה לא מספיק, חמותי סיגלה לעצמה מנהג לישון עם טלויזיה פועלת לאורך הלילה. על ערוץ 2 בווליום זועק לשמים (שהרי השמיעה שלה כבר לא משהו).
מה אגיד לכם. אני שוכב במיטה הקטנה, לבד, מקרר רועש למראשותי, מעבר לקיר הטלויזיה זועקת, האף שלי סתום, הגרון שורף. חג החירות.
נחזור כמה שעות אחורה. ליל הסדר.
היה סבבה. מלא אנשים, אוכל טוב, יין. יש רק בעיה אחת.
ליל הסדר הוא כמו כנס מקצועי או יום עיון שבמרכזו ארוחת הצהריים. עד ארוחת הצהריים כולם בפוקוס, שומעים הרצאות, מלאי אנרגיה. אחרי ארוחת הצהריים לאף אחד כבר לא בא להמשיך. חלק מבריזים הביתה, חלק מנמנמים מול המרצים, הנוכחות דלילה ובכלל אוירה מבאסת.
בדיוק ככה בליל הסדר. עד האוכל כולם שרים בהתלהבות, חובטים בשולחן ומבסוטים. מגיע "שולחן עורך", כולם זוללים בכיף, מחייכים, שבעים. מחכים לקפה שאחרי. ואז קם המנחוס התורן, לוקח את ההגדה ואומר "צריך להמשיך".
וזו בעיה, כי צריך להסתובב בכל הבית ולאסוף את כל המסובין שברחו כל אחד לפינה אחרת ולאף אחד אין זין להמשיך. הפעם הזו מישהו תפס יוזמה וסחף אותנו לשירים חסידיים. אני אמנם אוהב שירים חסידיים אבל אם היה תלוי בי הייתי מכין מהם אחלה רינגטונים לרופאי שיניים, כי הכל הרי נשמע "אוי אוי אוי אוי, אוי אוי אוי אוי אוי"…
ראיתי שאין הרבה ברירות, אז עשיתי מעשה, תפסתי את ההגדה וקראתי את מה שנשאר בקצב של פרוגרסיב האוס עד שהגעתי מהר לחד גדיא- השולחן שר אותו באטרף, וסוף סוף היה אפשר להתפזר החוצה ולרדת על הוודקה.
איפשהו לקראת חצות ישבנו בכיף בגינת הבית, מנשנשים שקדים ואגוזים מלוחים ומחכים לאליהו הנביא שבושש להגיע.
רק שבמקום אליהו, נפתחו שערי הגיהנום ונכנס השטן. יותר נכון, השטן 2.0 – הטוענת לכתר, האחיינית שלי. היא סיימה ליל סדר במקום אחר ועכשיו הצטרפה אלינו לאפטר סדר.
נטולת קלשון, ברגליים ארוכות ומכנסונים קצרצרים עד בלתי נראים, התיישבה צמוד לאלכוהול, שילבה רגליים, הציתה סיגריה, חייכה חיוך זדוני וסיפרה לי על אחד ממעריציה שנמצא בדרך לאסוף אותה לסיבוב ברים. הפראייר נוסע שלושים ק"מ לכל כיוון כדי לזכות להעביר ערב בחברת המרשעת, אף שהוא יודע שהיא לא שמה עליו והאומלל יבלה את הלילה על תקן של נהג-ספונסר לה ולחברותיה…
והאמת שלא התחשק לי לקום וללכת משם. האקשן בעיצומו, גיטרות, שירים, אלכוהול, והמחשבה על ליל השימורים שמצפה לי אצל חמותי לא בדיוק אטרקטיבית, אבל החטובה כבר עמדה על רגליה, מסמנת לי שצריך לזוז.
אנו ההולכים למות, מברכים אותך פרעה. חג שמח!