על הכרית

בראש רשימת הפריטים שאני מתעב נמצאת הכרית הדקורטיבית.
כרית דקורטיבית היא למעשה כלום. זה נראה כמו, מרגיש כמו, אבל לא עושה את העבודה.
לא פעם אני מנסה לנמנם על הספה ושם כרית כזו למראשותי. טעות קשה.
אי אפשר להניח עליה את הראש. היא קטנה, יש לה בטן מעצבנת שגורמת לראש שלך להחליק ימינה או שמאלה, במקרה הטוב הראש מגיע לספה- במקרה הרע, אם זו כרית עם פרנזים ופונפונים הם נכנסים לך לפה. אין צ'אנס להניח את הראש במרכזה ולהירגע. היא כאילו עושה כל שביכולתה לא לאפשר לך לנוח.
בבית שלי, חדר המגורים עמוס בכריות הללו. יש יותר כריות מבני אדם ביחס של אחד לשש. אין סנטימטר פנוי על ספה או כורסה בלי שמונחת עליו כרית צבעונית. הבית הוא הרי הטריטוריה של החטובה, ומרגע שסימנה את הטריטוריה הזו (היא לביאה ממשפחת החתולים…) אני יכול לשכוח מלהעיף את הכריות הללו לכל הרוחות, או לפחות לפח האשפה הקרוב.
בכל פעם שאני בא להתיישב, אני חייב קודם לסלק את הכרית שנמצאת שם. הרי להשען עליה אין צורך- היא פחות נוחה מהכורסה, ולשבת עליה לא צריך (אני לא אחרי לידה…).
הריטואל הקבוע הוא שאני מעיף את הכרית לכורסה סמוכה, למול מבטה מזרה האימים של החטובה, ומתיישב.
מרגע זה אני יודע ששעון החול התהפך והיא רק מחכה להזדמנות להשיב את הכרית למקום.
אני יושב להנאתי בכורסה, כוס קפה על השולחן שלצידי, עיתון או ספר בידי, לעיתים גם שקית של חטיף, וקורא בכיף.
כעבור זמן מה אני צריך להשתין.
אז אני מניח את כוס הקפה, שם לצידו את העיתון, קם, משתין וחוזר למקום אחרי פחות מדקה. ומה אני רואה? כאילו הגעתי לבית זר.
הקפה כבר נשפך לכיור והכוס שטופה, שקית החטיפים נסגרה וחזרה למזווה, העיתון קופל והוחזר למתקן העיתונים, ובמקום שבו ישבתי- מונחת בגאווה הכרית הדקורטיבית.