עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

יו אנד מי

14 במרץ, 2011 מאת

יו הפנר שוב בכותרות. מייסד פלייבוי הקשיש לא רק מככב בסדרת הריאליטי על חייו, מוקף בכוכבניות פורנו שחיות איתו באחוזה החלומית שלו, אלא במדורי הכלכלה בעולם לאחר שרכש את מלוא מניות הציבור בחברה שיסד והפך לבעלים היחיד באימפריה שלו. שוב.
אני מחבב את הברנש הזה שנמצא באמצע הדרך, בגיל שבין 80 ל 90 ומסתובב כל היום לבוש בחלוק משי אדום, מה שבעצם מעביר מסר פשוט: אני כל היום מזיין, ובתדירות כזו שפשוט לא שווה לי להתלבש בכלל…
טעמו בנשים אחיד למדי. הנשים המקיפות אותו הן מוטציות בלונדיניות מוקצנות- הוא חובב סיליקון מושבע וכל בת זוג שבאה לחיות איתו מקבלת כחלק מהעסקה מימון לניתוח הגדלת חזה- בדיוק האנטיתזה לטעם שלי – אבל מה אכפת לי….זה הוא שנכנס איתן למיטה…לא אני… ולאדון הפנר יש תמיד פינה חמה בליבי.
בזכותו נחשפתי בילדותי לנפלאות הגוף הנשי, ובגדול.
באמצע שנות השבעים, היתה מודעות גדולה למיחזור נייר עיתונים. בכל רחבי הערים היו פזורים מיכלי מתכת גדולים שנועדו להשלכת עיתונים , ספרים ומגזינים. הם נוהלו על ידי האגודה למען החייל.
מיכלי המתכת הללו היו תיבת אוצר בלתי נדלית עבורי. הם היו סגורים ונעולים, ובחזיתם חרך צר שדרכו הוכנסו דברי הדפוס. כאשר מפלס הנייר במיכל היה עולה, נהגתי להשחיל את זרועי פנימה דרך החרך ולדלות מהמיכל הזה פניני דפוס. ספרים, מגזינים, חוברות קומיקס ומה לא, שהושלכו פנימה. המטרה היתה להספיק למשוך חומר לפני שירוקנו את המיכל, ואז צריך לחכות עוד כמה ימים עד שהמפלס יעלה שוב.
ואי שם, בגיל 10 לערך דגתי מהמיכל חוברות של פלייבוי. מגזין כרומו צבעוני שלא ראיתי מימי כמותו. כבר מתמונת השער עליה התנוססה יפהפיה ערומה למחצה הבנתי מה יש לי ביד. טמנתי את המגזין מתחת לחולצתי וחמקתי הביתה, שם החבאתי אותי היטב מתחת למזרן. בשעות הכושר שהזדמנו לי, כשהורי יצאו מהבית נהגתי לדפדף בשקיקה במגזין, ולצפות לראשונה בחיי בנשים מעורטלות. עם הזמן צברתי אוסף מכובד.
תמונות העירום של פלייבוי היו סטריליות לחלוטין לעומת הפורנו הגינקולוגי שאנו חשופים אליו היום. היפהפיות המצולמות חשפו בעיקר שדיים, ישבן ושיער ערווה מעוצב דרכו לא ראו כלום. משולש השיער היווה "מראה מקום" ותו לא. הייתי אמנם ילד, אבל ידעתי מה מסתתר בין רגלי המין הנשי הודות לחברתי לכיתה נועה, שגרה קומה מעלי. נועה היתה שותפתי הסקרנית למשחק האמון האולטימטיבי שלנו כילדים: תראי לי את שלך- ואני אראה לך את שלי. נהגנו להסתגר במקלט הבית המשותף, ושם להפשיל מכנסיים וחצאית ולערוך היכרות קרובה זה עם איבריה של זו. מאוחר יותר הרחבנו את המשחק למשחקי רופא וחולה מורכבים יותר, שהמכנה המשותף שלהם היה אחיד: לא משנה מה תלונת החולה- זה תמיד יסתיים בפשפוש הדדי באיברים מסוימים…
פלייבוי העניק לי כילד, מימד אחר. הבגרות הנשית. השדיים, משולש השיער הקסום.
ונהניתי. כל כך אהבתי להביט בתמונות החדות והאיכותיות, ללטף במבטי את העירום הנשי המקסים ולאהוב אותו.
מאוחר יותר כבר סיפק לי מיכל המיחזור החלומי גם גליונות של הירחון פנטהאוס- מתחרהו של פלייבוי, שהעירום בו היה בוטה הרבה יותר.
אבל פלייבוי היה וישאר השער דרכו נחשפתי לאחד מפלאי הבריאה ויופיה- הגוף הנשי.

נושאים: סיפורים מהחיים | 15 תגובות »

15 תגובות

  1. מאת יפית :

    זוטה יקר :-) חבל שלא היתי שכנה שלך בילדות,היית נהנה לשחק איתי

  2. מאת מייקל :

    אני הייתי קורא פלייבוי בגלל המאמרים חחחחחחחחחחח

  3. מאת יצחקי :

    היו ימים.בעולם האינטרנט של העשר שנים האחרונות הפורנו זמין בלחיצת כפתור וטוב ככה.

  4. מאת נירית :

    מה לעשות..גוף נשי יותר אמנותי מגוף גברי.

  5. מאת ראסטה :

    פעם ראיתי את כל היומנים של פלייבוי מ1960 עד 1990
    זה היה מרתק לראות מה השתנה ומה לא השתנה במרוץ השנים.
    העמדה (LOL) ,עיצוב התפאורה, צורת הצילום (האיכות הטכנית) והבחורות עצמן-הגדלים הצורות שאפשר לדמיין.

    בסוף שנות ה90 כבר כאבה לי היד…

    (-: מהדפדוף (-:

    גם מעניין לעשות השוואה בין PAGE 3 הבריטי לבין אחיו האמריקאי
    בדף 3 -הן הרבה יותר שופעות

  6. מאת tazuta :

    יפית…מה היינו משחקים? דמקה ? :-)

  7. מאת tazuta :

    נירית..בכלל נשים זה יצור הרבה יותר מורכב ומעניין מגברים…

  8. מאת tazuta :

    ראסטה- שאפו!!! לדפדף בחומר של 30 שנה זה לא הולך ברגל ולא ביד…
    אני מת למצוא תערוכה של משהו כזה. יש לי ספר מקצועי/אמנותי שקיבלתי פעם ליומולדת, שכולו תמונות פורנו מסוף המאה ה19 תחילת המאה ה 20 והתפעמתי בדיוק כמוך משינויי הזמן.
    נ.ב.
    אני מאד אוהב את היופי הנשי הבריטי על פני האמריקאי. משהו בבריטיות עושה לי את זה יותר…

  9. מאת אנונימי/ת :

    זה מפני שהן שטוחות חזה יותר.
    אכן גם…הן פחות שטחיות.
    האם היית אומר שחזה שטוח ושטחיות לא הולכים יד ביד?
    האם אתה חושב שאמריקאים שמנים?
    האם שומן בחלק העליון שווה אם הוא מתחלק שווה בשווה לאורך החלק התחתון כאחד?

    אנא ענה על השאלות תודה

  10. מאת ראסטה :

    טאז – יש לי ספר של קעקועים מתחילת המאה ה19 , יש שם כמה צילומי עירום של בחורות עם קעקועים . חומר מעניין מאוד. גם שם אפשרות לראות את השתנות המאה.

    הייתי גם בסדנת צילום עירום .יצאו כמה דברים אומנותיים . מצחיק אותי לחשוב על כל העדשות שהיו שם לצלמים-בתור מיצגים פאלוסים..

    אולי תלך גם אתה ? -אם החטובה מאשרת

  11. מאת tazuta :

    לאנונימי/ת: לשאלותיך…
    אין כמובן שום קשר בין שטחיות אישיותית למימדי החזה :-)
    האמריקאים, על פי מחקרים, אכן נחשבים לאומה שמנה בין השאר בגלל שפע המזון שבחלקו הגדול הוא ג'אנק פוד עתיר שומנים. זו מחלה של תרבות השפע, שבה אוכלים יותר ממה שהגוף צריך. גם ישראל הולכת בדרך זו.
    לא ירדתי לסוף דעתך בענין חלוקת השומן העליון והתחתון…נא לפרט…

  12. מאת tazuta :

    ראסטה… כבר הרבה זמן אני רוצה ללכת לסדנת צילום עירום ובכל פעם זה לא מסתדר לוגיסטית וגיאוגרפית. לחטובה אגב אין שום בעיה עם זה…
    מתישהו בוודאי אעשה זאת.
    נהנית בסדנא? מה עשית עם התמונות? מסגרת ותלית בבית או שאין מצב?…

  13. מאת ראסטה :

    הסדנא הייתה מאוד מעניינת.
    מיכוון שאני אוהב לצלם (בכמה רמות מעבר לקליקי קליק) זה היה נסיון מעניין ומהנה ,מלמד וגם שזפנו עיננו בכמה בוביז אז בכלל היה יום טוב

    לקח לי לשכנע את ראסטינה כמה חודשים ,אז ויתרתי על תמונות על הקיר מלכתחילה (-:
    חשבתי גם על צילום בטבע עם מודלית עם מספר מועט של אנשים, נראה כבר …

  14. מאת פיסטוק :

    העלת פה נשכחות… בנדוד שלי (שרק בגללו אני כאן מלכתחילה) ואני היינו עושים את אותו הדבר בדיוק בירושלים של שנות ה-80.
    היינו עולים לימים ועמוסי הורמונים ובשבת לא היה הרבה מה לעשות בעיר הקודש בתור ילד מתבגר ולפיכך, כאשר לא טיפסנו על פיגומים, העברנו שבתות שלמות בשוטטות בינות למיכלי הנייר הכתומים, בעיקר בשכונות החרדיות, תוך חיפוש ממוקד אחר דדיים ושת חשופים.
    מאחר ומדובר בימי התום טרם האינטרנט, גם גיליון "לאישה" אשר הציע תמונות באיכות גרועה של דדיים נוכריות בשחור לבן במדור "תמונות חוץ" היה אוצר וגליון של פלייבוי או פנטהאוז היה שקול לגילוי כל אוצרות בית המקדש..
    מעבר להתרוממות הרוח שהגיעה תודות להצצה בבתולות נוכריות בלבוש חווה אימנו, כאשר נרגענו מהחוויה הפלסטית גם עברנו על הפרסומות והכתבות שהראו לנו דברים שמעולם לא שזפנו בארצנו המנותקת.
    במחשבה שנייה, כל העיתון בעצם היה מורכב מדברים שמעולם לא ראינו באותם ימים..

    ולזכר אותם ימים, הנה קישור לארכיון רשת של פלייבוי המכיל 50 גליונות מכל השנים:
    http://www.playboyarchive.com/Home
    לדידי חלק מהגליונות שם היו כמו לגלות אלבום תמונות ישן… מצאתי שם בחורות שלפני שנים הכרתי כל סנטימטר בגופן וידעתי בעל פה מה הם חלומותיהם, העדפותיהן וסוגי הספורט החביבים עליהם.

  15. מאת tazuta :

    פיסטוק! שתבוא עליך הברכה!
    הלינק לארכיון העלה חיוך ענק על פני. כמוך, איתרתי שם צדיקות מן העבר, מה שאומר שצדיקות גדולות משאירות חותם נצחי :-)
    הבה נרים יחד צ'ייסר לחייהן או לזכרן…מה שבא קודם :-)

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות