מלך הארגמן

עמדתי ליד הכיור ושטפתי את הכלים של ארוחת הערב. המים היו חמים ונעימים והסקוטץ' ידידותי. המים זרמו בכיף והצטברו בכיור, כשהם הופכים ארגמניים מרגע לרגע ומעלים קצף אדמדם משמח לבב. המשכתי לשטוף במרץ כשלפתע הבזיקה במוחי מחשבה: מה פתאום המים אדומים? אכלנו לארוחת הערב עוף צלוי עם תפוחי אדמה. לידו סלט חצילים וקצת מלפפונים. שום דבר אדום. איך לעזאזל מגיע הצבע האדום למים?
סגרתי את הברז וחיפשתי את המקור לצבע. מצאתי.
בשורש כף היד שלי, בדיוק בווריד היה חתך רוחבי. מתוך הווריד פרץ וקלח זרם של דם שצבע את כל הכיור באדום.
שיט. זה בדיוק הווריד שהמתאבדים נוהגים לחתוך….
כנראה שנחתכתי משפה סדוקה של אחת הקערות ששטפתי ולא הבחנתי.
טוב. מה עושים עכשיו? מצד אחד אפשר לעזוב את זה ולדמם למוות. דווקא נחמד שישאלו את החטובה ממה מתתי והיא תגיד "משטיפת כלים". מתאים לי.
מצד שני – זוגתי מסתובבת לידי עם הג'ינס שיושבים עליה כל כך טוב ועושה לי עיניים, מה שאומר שחבל לפספס סקס טוב, למות הרי אני יכול גם מחר.
אז הפסקתי את השטיפה. לחצתי חזק על הווריד בנוסח של חוסם עורקים, וקיוויתי שאצליח לעצור את הדם לבד בלי צורך ללכת למיון או משהו. רק זה חסר לי שרופא במיון יחשוב שחתכתי לעצמי את הוורידים. יגיע פסיכיאטר חייכן ואמפטי, שילטף את ראשי וישאל אותי מה דעתי על החיים והמוות…בדיוק אותי.
אז עכשיו פרק כף היד שלי חבוש. איבדתי לא מעט דם ואני מרגיש קצת סחרחר. אני מקווה שנשאר מספיק דם לזיקפה בהמשך הערב.

ושלא במקרה…. כל הערב זימזמתי את השיר הזה…