עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

שולחן לאחד

5 במרץ, 2011 מאת

הבחנתי בה רגע אחרי שהמלצרית הושיבה אותנו בשולחן שלנו. לא חשבתי שזה ישנה את כל חווית הערב.
יום חמישי האחרון. סוף השבוע.
שעה קלה לפני זה, החטובה ואני ישבנו באוטו וספונטנית החלטנו לסגור את השבוע במסעדה רומנטית בירושלים, אחד המקומות הקסומים בעולם. טלפון זריז למסעדה- יש שולחן לזוג. קדימה. לדרך.
היא ישבה לבדה בשולחן זוגי. שתתה כוס יין ונראתה עצובה. אשה זקנה, בת 70 או יותר. מטופחת. פניה חרושות קמטים.
חשבתי שהיא מחכה למישהו. אבל כשהמלצר הגיש לה את מנתה והיא החלה לאכול, הבנתי שלא. היא לבד.
פניה היו חתומות. ללא חיוך. בכל פעם שהרימה מבטה מהצלחת, הסטתי את מבטי. לא רציתי שתראה שאני מסתכל. לא רציתי להביך.
עצוב לראות אדם אוכל לבד במסעדה. הבדידות היא העונש הגדול ביותר. לא טוב היות האדם לבדו- אמר אלוהים. וכמה שזה נכון. אפילו האל הכל יכול לא רוצה להיות לבד. לכן הוא ברא את כולנו.
מידי פעם הקשישה הרימה מבטה וסקרה את היושבים במסעדה העמוסה. מרביתם זוגות, מקצתם משפחות. בזווית העין ראיתי את העצב בעיניה. מה עובר לה בראש ?
נזכרת באהוב שכבר איננו? משחזרת רגעי זוגיות נפלאה שלא תשוב? נעצבת על יתרת חייה שתעביר לבד?
כמה זמן היא לבדה? יש לה משפחה ואולי היא ערירית?
ברגע אחד לא הצלחתי להסיט את עיני, ומבט הזקנה הצטלב בשלי. למשך שניות ארוכות. נשאבתי.
האוכל היה נפלא. אבל משהו הקהה את טעמו. תחושת העצב של היושבת בשולחן ליחיד חילחלה אלינו.
החטובה ואני החזקנו ידיים. ידיה היו קפואות. ראיתי שקשה לה להמשיך לאכול. היא היתה חיוורת. לקחה מים מהכוס ומרחה על פניה. נשימתה היתה כבדה. נראתה על סף עילפון.
גם אני חשתי תחושת מחנק בלתי מוסברת. רצינו רק לעוף משם. ויתרנו על המשך הארוחה. קראתי למלצר שיביא חשבון. זה לקח לו דקה שתיים שלי הרגישו כמו נצח. עמדתי ליד השולחן קצר רוח.
כשהניח את החשבון שלפתי מזומנים ושמתי. לא היתה לי סבלנות אפילו לתת כרטיס אשראי ולחכות שיחזיר. רק ללכת משם.
יצאנו לאוויר הירושלמי הקר והנהדר. הלכנו כמה מטרים והתיישבנו על ספסל. חיבקתי את כתפיה של זוגתי. חזק. היא הצמידה פניה לצווארי ושתקנו.

נושאים: יחסים | 10 תגובות »

10 תגובות

  1. מאת אחותך הגדולה. :

    מזעזע. מפחיד לחשוב שדבר כזה קורה.

  2. מאת שושו :

    אלוהים ישמור,כמה החיים יכולים להיות קשים ובלתי נסבלים.
    הבדידות יכולה להרוג.
    שבוע טוב לכולם.

  3. מאת אירית :

    נוגע ללב, איזה מתוקה החטובה כל כך רגישה.

  4. מאת לילך :

    בדידות גרוע ממוות

  5. מאת מייקל :

    אם לא הייתי קורא קבוע לא היתי מאמין שאת הפוסט המרגש הזה כתב אותו אחד שכותב פוסטים הכי צינים

  6. מאת bitch87 :

    boring

  7. מאת tazuta :

    מייקל… זה הכל אותה נקודת מבט. פעם היא עצובה ופעם היא צינית…כמו החיים.

  8. מאת tazuta :

    ביצ'… ברור…
    יש אנשים שהלב שלהם הוא יותר ממשאבה שרירית :-)

  9. מאת נעמה :

    לפחות יש לה כסף לאכול במסעדות… יותר גרוע להיות גם בודדה וגם עניה

  10. מאת tazuta :

    גישה אופטימית נעמה :-) מה שנכון נכון…

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות