השולפת מהשרוול

חווית הקניה בסניף של טיב טעם שקולה מבחינתי לביקור בחנות המפעל של השטן. עושר ופיתוי קולינרי נהדר, אולי הטוב בארץ, שגורם לי לרייר כמו פסיכי על מה שלעולם לא אכניס לפה. חצי מהמוצרים אני לא יכול לקנות מטעמי כשרות, חלק נוסף בגלל הכולסטרול, וחלק אחר אני לא קונה כי אין לי מושג מה זה בכלל  )-: החזקתי ביד קופסת שימורים עם ציור של דג, כתוב עליה "סלט כרוב ים". מה זה כרוב ים לעזאזל? חי? צומח? דומם?
שלא לדבר על מיני אורגניזמים לא מוכרים לי, חתוכים במגשיות במקפיאים.
אל דאגה, יש לי מספיק מה לקנות שם. מחלקת הגבינות הבינלאומית נותנת פייט חזק למעדניית הגבינות של באשר, מאסטר הגבינה משוק מחנה יהודה, ואגף האלכוהול בכלל מהפנט אותי… אין מצב שלא אשלוף איזה בקבוק מעניין. עצרתי ליד דוכן המאפים והתלבטתי אם לקחת קצת בורקסים לנשנש. אבל ויתרתי. לאכול בורקס זה כמו לזיין פרחות. בהתחלה זה נראה מגרה ומפתה, אבל שעתיים אחרי יש לך צרבת, בחילה ואתה לא מבין מה היית צריך את זה.
אני נשען על העגלה, מסתובב ודומע מול מיצג הנקניקים המפתה, הריחני והאינסופי שאני מנוע מלזלול (גיהנום, כבר אמרתי?) בעוד החטובה מעמיסה מיני רטבים ומחמצים לסופ"ש. בדרך כלל אנחנו קונים בשעות מאוחרות, ואז אני מרגיש את כל כובד השבוע על הרגליים שלי, שבקושי סוחבות את עצמן.
אחרי שהעמסנו לאוטו ואנחנו בדרך הביתה, מתרחש קסם שרק נשים יודעות לבצע.
היא נשענת לאחור במושב, נאנחת "החזיה הזו לוחצת לי" , שולחת יד לתוך המחשוף, מושכת משהו מימין, משהו משמאל, ותוך שניה שולפת מהשרוול את החזיה. בלי להרים את החולצה, בלי עזרה ממני, בלי לחשוף כלום. ואז אני נוהג הביתה כשאני משתדל לעלות על כל מהמורה בכביש, ולנעוץ מבט רעב בעופריה המקפצים…
נשגב מבינתי איך היא עושה את תרגיל החזיה הנשלפת. לפעמים בא לי לצלם בוידאו ולהקרין בהילוך איטי.