עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

בין שתי סבתות

2 בינואר, 2011 מאת

היו לי שתי סבתות. כל כך דומות. כל כך שונות. סבתא רותי מצד אימי וסבתא מונה, מצד אבי.
שתיהן היו בערך בנות אותו גיל, ואף היו בקשר קרוב במשך עשרות השנים של היכרותן.
סבתא רותי היתה זקנה מתוקה ומלאת חיים. פניה יפות ומאירות בחיוך תמידי. זרועותיה מושטות בחיבוק רחב לכל מי שבא אליה. ואכן כולם באו. כל הזמן. ביתה החם היה תמיד מלא בהמולה שמחה. ילדיה, נכדיה וניניה, שכנים וחברים. אפילו חתולי השכונה למדו להצטופף ליד דלת ביתה , יודעים שלא יחלוף רגע והיא תצא לקראתם עמוסת כל טוב ותפזר להם לשובע. ברכה גדולה שרתה בבית הקטן, חדר וחצי בסך הכל.
היא היתה מתקדמת מאד בחשיבתה, פתוחה ופרגמטית. היה משעשע לשמוע אותה גוערת בכעס בילדיה, שהם הורינו, על כך שהם לא מספיק "מודרניים" לטעמה…"זו המאה העשרים!" נהגה לנזוף בהם…"צאו מהגלות"…
אשה מופלאה ואהובה. יפת מראה ויפת נפש. תמיד מחייכת בחום,  משרה עליך רוגע. מעולם לא הסתכסכה עם איש. גם לא עם כלותיה, דבר מפליא כשלעצמו. סבתא רותי היתה צלולה כמעט עד יומה האחרון. עיניה הכחולות הביעו חמלה ואהבה. כשנפטרה, קרוב לגיל 100, מזיקנה וללא מחלות, כמות האנשים העצומה בלוויה היתה ביטוי לאהבה הגדולה שהיתה אליה. צדקת אמיתית.
לסבתא רותי היו עשרות רבות של נכדים ונינים. אני לא זכרתי את שמותיהם…אבל היא כן. ולכל אחד היא נתנה את ההרגשה שהוא היחיד בליבה. שכל אהבתה ודאגתה נתונה רק לו. תמיד הקשיבה, תמיד התפנתה לתת את מלוא תשומת הלב ללא הסחת דעת. איך עשתה זאת- אינני יודע.
אחותי ואני אהבנו מאד את סבתא רותי. לבוא אליה, להנות מהחום והאהבה שהיא הרעיפה עלינו, מהאוכל הטעים.
ובצד השני היתה סבתא מונה. אשה קשוחה וזעופת פנים שמעולם לא חייכה. אף פעם לא זכיתי לקבל ממנה ולו חיבוק אחד. היא היתה שתקנית וקרה, ואם כבר אמרה משהו, זה היה קצר ועניני.
לסבתא מונה לא התחברנו. בכל תקופת הזמן מילדותי ועד שנפטרה בעת שרותי הצבאי, לא ניהלתי איתה ולו שיחה אחת. עם זרים היה לי יותר חיבור. מן הסתם בגלל שהיא שידרה קור וריחוק, וכפועל יוצא הפסקנו להתעניין בה. ממרחק הזמן קשה לי לדעת. בלוויה שלה לא נכחתי. סירבו לתת לי לצאת מהצבא.
לסבתא מונה היו רק שני נכדים. אחותי ואני. אבי המנוח היה בנה היחיד.
רק בבגרותי המאוחרת מאד התחלתי להבין עד הסוף את משמעות ההבדל בין הסבתות. זה הכל סיפור חיים.
לסבתא מונה היו חיים קשים. היא התאלמנה בגיל 20. בעלה נפטר ממחלה בגיל 25 והותיר אותה עם שני ילדים קטנים. אבי ואחותו שלא זכו להכירו. היא מצאה עצמה אי שם בשנת 1920, אשה-ילדה, אם חד הורית, מפרנסת יחידה. בית עני. בשנות ה 20 של המאה הקודמת, אלמנות צעירות היו מושא לרחמי הסביבה ולדחיה חברתית.
מהסיפורים של אבי המנוח, ששמעתי ממנו מעט בילדותי והרבה כששכב על ערש דווי, למדתי על חייה הקשים.
כמו בתוך טלנובלה, היא עבדה מאשמורת הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. ככובסת, כמבשלת, כשפחה בבתי עשירי הכפר. כדי שלא יחסר בבית דבר. לא היו לה חיים. היא מעולם לא נישאה שוב. אני חושב עליה, אשה צעירה בשנותיה היפות. ללא אהוב, ללא בן זוג לחבק בלילות. בלי סקס. נשיותה ותשוקתה פשוט קמלו. כעבור מספר שנים נחתה עליה טרגדיה נוספת. בתה בת ה 10 נפטרה ממחלה. אבי אמר שכילד הוא זוכר את הרגע בו מעט האור שהיה בעיני אימו דועך, וסיפר על השבר שהוא חווה, שהרי אחותו הגדולה היתה לו כאם.
אבל סבתא מונה לא נשברה. המשיכה לעבוד ולפרנס. גם בזמן מלחמת העולם השניה, בין ההפצצות. אשה חזקה, בכח ובנחישות. גם לאחר שעלתה לארץ המשיכה לעבוד בעבודות שונות ומשונות. לפרנס את עצמה. מגשימה את הפתגם "אם אין אני לי מי לי".
החיים הקשים הללו מחקו ממנה את כל החום והאהבה. כדי לאהוב צריך אנרגיות. אבל החיים רוקנו לה אותן. איזו סבלנות ואהבה כבר נשאר בה לתת? אילו רגשות עוד נותרו בה? איזו תשוקה? החיים הקשים שחוותה שאבו ממנה כל בדל של שמחת חיים והותירו אשה קרה, קשוחה ומחושלת. היא היתה חזקה מאד פיזית. בגיל קרוב ל 80 היא היתה צלולה כבדולח ונהגה לבצע עמידת ראש ותרגילי ספורט לעינינו המשתאות. מעולם לא חלתה אפילו בשפעת.
חודש לאחר פטירת אבי, וכעשרים שנה אחרי מותה, עליתי לקברה של סבתא מונה לראשונה בחיי. אחותי ואני קלטנו, שאם לא אנחנו- אין מי שיעלה לקברה. יאמר עליה קדיש. התרגשתי מאד לעמוד לצד קברה שמעולם לא ראיתי. הפעם זה היה אחרי שסיפור החיים שלה חילחל והופנם בי. הבנתי מה עבר על האשה הזו ואילו תעצומות נפש צריך כדי להתמודד ולהמשיך לחיות. והיתה בי הערכה גדולה. לפמיניסטית החזקה הזו, שלא נתנה לחיים שסטרו על לחייה פעם ופעמיים לשבור אותה. והייתי גאה. גאה שבדמי זורם הדם שלה. מאז אנו עולים כל שנה באזכרתה. מקיימים צוואה שמעולם לא נתבקשנו במילים.
לפני חודשים אחדים הבחנתי שעשרות השנים ופגעי מזג האוויר מחקו כמעט את הכתובת על מצבתה. לקחתי פחית צבע ומכחול, נסעתי לבית העלמין, ובאהבה והערכה, כרעתי על המצבה וצבעתי מחדש את כל האותיות השקועות בשיש, מדגיש באופן בולט את שמה של סבתא מונה. מגיע לה להשאיר חותם. אני יודע שהיו לי שתי סבתות נפלאות ושונות. יוצאות דופן בדרכן ובעולמן. חזקות, עצמאיות. כל אחת באופן אחר.
את סבתא רותי חוויתי בזמן אמת. את סבתא מונה פיספסתי בזמן אמת.

נושאים: סיפורים מהחיים | 8 תגובות »

8 תגובות

  1. מאת אחותך הגדולה. :

    מאמר מדהים. התחברתי לעבר כאילו לא חלפו השנים. "זולגות הדמעות מעצמן".

  2. מאת bitch87 :

    לסבתא שלי בטוח אין תירוצים להיותה כלבה! והשנייה……כךל מה שאכתוב לא יעשה עימה חסד :)

  3. מאת tazuta :

    ביצ'…מעניין מה ירשת וממי מיהן…

  4. מאת עידית :

    רגשת אותי.מאחורי כל פנים יש סיפור.

  5. מאת bitch87 :

    ירשתי טוב לבבבב בכמויות מהסבתא הפולניה …..וגם גנים סבבה וחיבה יתרה לאלכוהול חחחחחחח

  6. מאת עקיבא :

    מאחורי פנים קשוחות וקור מסתתר משהו כואב לפעמים.

  7. מאת שושו :

    ביצית,לחיי הסבתא הפולניה.מעניין החיבה שלך לאלכוהול?חחחחחח

  8. מאת bitch87 :

    מענין מאד חחחחח לחייך שושו(אם כבר לחיים לחיי הפולניות)חחחח

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות