כנפי הרעם
מה אגיד לכם…התרגלתי, וזה מציק לי. דרמה מטרידה עוטפת אותנו מכל הפרומואים של הטלויזיה המסחרית. אי אפשר לראות פרומו לתוכנית ריקודים, שירה או אירוע ספורט כלשהו בלי לשמוע רעם תופים מתגלגל, חבטות נוראות כאילו מישהו מטיח קורות עץ בקרקע או מגלגל חביות במורד המדרגות כשברקע נשמעות צליפות גונג, ובמקביל לצפות בחיתוך ומעברי תמונה חדים ומעוררי אפילפסיה בקצב מוסיקה מלחיצה בקצב של מכונת יריה, כאילו מבזק חדשות מפיגוע תופת פורץ לחיינו. בום-טראח!
הדרמטיות הפכה ללחם חוקנו. זה נראה כאילו יש מגמה מתמשכת להפוך אותנו מאומה רציונלית לאומה רגשנית שחושבת ופועלת רק מהבטן ולא מהראש. לעשות מהחיים שלנו טלנובלה. של רגש, עצבים וסערות מתמשכות. לעבוד חזק על הסקרנות שלנו בקול גרוני: …"מי…יהיה…מי.. יודח??"
שכל אאוט – רגש אין. אבולוציה של משהו שכתבתי פעם.
בכל תוכניות הריאליטי שאמורות להיות מוקדשות למומחיות מסויימת ננטשה כוונת המקור, וסיפור החיים האומלל של המשתתפים הופך להיות העיקר.
אין תוכנית חפה מזה. אם בכוכב נולד שאמורה להיות תוכנית מוסיקה, דרך מאסטר שף, שבו מתמודדים בשלנים. תוכנית בישול. מה כבר ביקשנו. אבל מי שצופה מבין שהקשר בין מיומנויות השירה או הבישול לבין התוכנית לא תמיד הדוק. שלא לדבר על הריאליטי הישרדות. התוכנית מתמקדת בסיפורי החיים של המתמודדים לא פחות מאשר ב"כשרון" בעטיו הגיעו.. ככל שסיפור החיים הוא יותר דרמטי וקשה, כך המתמודד יותר אטרקטיבי. מקדישים יותר מדי זמן מסך לסיפורי החיים של המתמודדים. לזה יש אבא מסומם, לאחר יש אחות בלי אוזניים, ואצל האמא של ההיא מצאו אבנים באורז, כמאמר המערכון המופתי של הגשש החיוור.
שלא לדבר על כל תוכניות הדיאטה למיניהן. כולה בא שמן ורוצה לרזות. עושים לו טיפול פסיכואנאליטי פלוס קולונוסקופיה באותו המחיר. למה?
נמאס לי מסחיטת בלוטות הרגש שלנו עם משאבת ואקום. די. זו זילות רגשות שמגדלת דור של אנשים שסף הריגוש שלהם חסר פרופורציה. אחר כך אנחנו מתפלאים שיש אכזריות ברחובות.
למה לערב תחומים? אם סיפורי חיים מזעזעים הם העיקר, למה ללכת מסביב? אני הולך על הדבר הבא. בואו נעשה תוכנית ריאליטי טראגית נטו שתעסוק רק בזה. נקרא לה הזעקה. בשידור חי מבית החולים מוצגים 4 חולים אנושים – אבל יש רק 3 חדרי ניתוח פנויים. הצופים יקבלו סקירה ב 20 שניות של סיפור חיים לכל גוסס ולפי זה יצביעו ב SMS מי מהשלושה יזכו להכנס לחדר הניתוח ומי ישלח ישר למקרר הגופות. ולמה לעצור כאן? מידי שבוע נצמיד צוות מפיקים, צלמים ומקליטים למשפחה שיושבת בחרדה ליד חדר טיפול נמרץ, ונלווה אותם מפרפורי וחרחורי הגסיסה, דרך ההודעה על מות יקירם ונמשיך בלוויה והשבעה- כולל מריבות הירושה, נעקוב בקלוז אפ אחרי ההתעלפות ברגע הנכון, נתעד כל דמעה ב HD, ונשמע בסראונד צלול כל זעקת כאב. בסוף כל עונה הצופים יסמסו ויקבעו מי המשפחה המתאבלת של המדינה. למה לא בעצם ?
ובנוסח עירוב התחומים שדברתי עליו מקודם, נביא להם לסלון בחור שמן בדיאטה, חצי עירום כמו בהישרדות, שיבשל, ירקוד וישיר גם יחד.
נושאים: חברה וסביבה | 14 תגובות »
20 ביוני, 2011 בשעה 12:59
וכל זה כי אירית רחמים בסיס זכתה בהשרדות חחחחחחחחחחחחח
20 ביוני, 2011 בשעה 13:33
ביצ'…נכון…כי יש לי רגישות גבוהה לסיליקון
20 ביוני, 2011 בשעה 18:47
מיי גוד! טזוטה הציניות שלך זה משהו! מזעזע ומצחיק
20 ביוני, 2011 בשעה 18:50
ולי יש רפלקס הקאה רגיש לסיליקון חיחי
20 ביוני, 2011 בשעה 19:31
ההקצנה שלך כל כך נכונה.יש אובר דרמה בתקשורת שבא להקיא.
היי טזוטה.אני קוראת סמויה כאן כבר שנים.עצלנית להגיב אבל אני כאן
20 ביוני, 2011 בשעה 20:22
לא קשור, אבל רק רציתי להגיד שאני בהופעה של בוב דילן…… אהאהאה
21 ביוני, 2011 בשעה 14:36
ראסטה- איך היה בוב קשישא? אתה מאלו שנהנו או מהמקטרגים?
21 ביוני, 2011 בשעה 15:41
היה מבאס למדי..
קודם כל זה היה כבוד גדול להמצא במחיצתו של ענק שכזה.הבן אדם גאון.המוזיקה שנוגנה היתה איכותית ומדויקת. אבל בסופו של דבר זה לא היה זה – זה לא הקול של הדור – זה מקסימום הופעה בבית גיל הזהב.
יכול להיות מאוד שנמאס לרוברט קשישא לנגן את אותם שירים 40 שנה רצוף, אבל זה מה שקורה כשאתה מצליח . נסעתי עם אחי אשתי ואימי להופעה – היא סיפרה לי ששנים לפני שנולדתי היא כבר שרה שירים שלו ותרגמה אותם במחברת שלה ..
רבאק ,תגיד איזה מילה ! 20 אלף איש באו לראות מה יש להגיד -תגיד משהו?!
אני הייתי בהופעה של רוגר ווטרס -אתה יודע מה זה 50 אלף איש שרים בקול אחד ? עד היום יש לי צמרמורת מזה ..
פה אנשים שיחקו סוליטייר באמצע -ראיתי במו אוזניי !
מישהו אמר שם – אם אתה משנה את המלודיה ואת המקצב , אז , מה נשאר בעצם?
הסאונד היה על הפנים- האיכות של הרמקולים לא משהו. נראה שלקחו סאונד מן DJ -כזה שיודע לדפוק בראש בלי מחשבה.
הצלם כנראה גם עישן משהו כי הוא לא זז מילימטר – שוט אחד וזהו..זה כנראה עונש לאלו שקנו כרטיס בזול ולא עשו זום
אני יודע שאם הייתי משקיע 1000 לכרטיס מישהו היה מאבד ביצה.
זה כנראה הסיבה שאסרו על הכנסת בקבוקים..
אבל אפשר להגיד שהוא המשיך את הסרייה של הופעה רעה ,הופעה מעולה, הופעה..רעה..
היטיבו לנסח זאת אור ברנע
http://www.ynet.co.il/articles/0
,7340,L-4084689,00.html
או ערן טיפנברון
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4084942,00.html
ריקי לי ג'ונס ייבשה אותנו למוות במוזיקת שנות ה60 הסטלנית שלה -ופה אני מתאר את זה בצורה רעה..
מזל שהיא באה – ככה אני אדע לא לקנות את הדיסקים שלה.
נקודת האור היחידה היה אסף אבידן שפשוט היה גדול מהחיים והדהים בביצועים שלו- ג'ניס גופלין זכרי שכזה . קול מדהים
21 ביוני, 2011 בשעה 21:10
ראסטה, תתנחם בזה שבוב קשישא ידוע כמופיען אנטיפט…
).
הוא תמיד נוהג לחרב את השירים של עצמו. לפחות בהופעה הזו הוא לא הופיע לאורך כל הערב עם הגב לקהל כמו שעשה באירופה בשנה שעברה…
שמע…החברה ששיחקו סוליטר בהופעה של דילן זה לבד שווה את הכרטיס
למופע כזה הולכים כדי לדעת שראית אגדה חיה ולספר לנכדים- גם אם היא נשמעת כמו קרקור צפרדע….
אגב אגדה – אני מחר בהופעה של אחד משני הזמרים הכי אהובים עלי בעולם- בריאן פרי- מענקי היוצרים של המאה ה 20/21 .
היום פגשתי בו אישית בחנות האוזן השלישית. הוא בא לפגוש מעריצים. הצטלמתי איתו והוא חתם לי על דיסק. (אני מקווה שזה לא נשמע כמו פקאצה מתלהבת מג'סטין ביבר..
21 ביוני, 2011 בשעה 23:12
בוב דילן מיי אס! גאון שמגאון,זו פוזה מסריחה מה בדיוק מקנה לו את הזכות להתנהג ככה בהופעה??
22 ביוני, 2011 בשעה 6:35
ישבנו כלכך רחוק, שגם אם אתה היית מופיע ,לא היינו יודעים..(-:, לא שכן עם הגב לקהל
שתבין כמה רחוק ישבנו-הסכלנו עם משקפת על המסכים הקרובים לנו וזה לא עזר…
העיקר שנתנו לכל הסלב כרטיסים חינם מול הבמה,נבלות
ביץ: נכון !
23 ביוני, 2011 בשעה 13:13
for your information:
there are rumors that may explain the peculiar behavior at the show by robert dylan.
apparantly, due to his controversial socially active persona…all you got to do is read his lyrics from his early body of work…he was killed…but his flesh was kept around…and the zombie is animated.
that is why…when performing, he turns theback to the masses…lest they get a glimpse of the truth
1 ביולי, 2011 בשעה 20:59
שמע,ראיתי אתמול את פרק העונה החדשה של מאסטר שף ותכך נזכרתי בפוסט שלך!! כל מילה שלך נכונה פה. רק סיפורים קורעי לב ודרמות של האלה שבאו לאודישן.מה זה קשור לאוכל????????????הקדישו יותר זמן לדרמה מלאוכל .איחססססססססססססססססס
31 באוקטובר, 2012 בשעה 10:01
טזוטה אתה ענק.
אתמול בערב ראיתי את הפרק הראשון של מאסטר שף העונה החדשה. איך שהתחילו הדרמות של המשתתפים דפק לי בראש פוסט ישן שלך על זה שזכרתי שהצחיק אותי שקראתי אותו פעם. טוב שיש בבלוג אפשרות חיפוש חחח
מצאתי אותו וקראתי שוב בתענוג גדול. שלחתי אותו לתפוצה של כל המיילים שלי.