רציתי לספר

תכננתי לספר בפוסט על החופשה באילת שהיינו בה השבוע. אבל לא.
רציתי לספר איך אחרי השבועות המתישים שעברנו, ספונטנית לגמרי הזמנו מלון, נכנסנו לאוטו ונסענו לאילת לנוח כמה ימים.
תכננתי גם לא להמליץ לצאת לחופשה כשעייפים. נשמע מוזר, אבל הגיוני…אם תחשבו על זה.
חשבתי לספר לכם על לאריסה. המסג'יסטית בספא של המלון שפירקה לי את הגוף. עמדתי לספר שהיא לא היתה כוסית כמו שקיויתי אלא רוסיה קשישה עם לוק של מדיח כלים ואצבעות כמו צבתות לובסטר. הייתי מספר לכם גם על הפחד שלי במהלך המסג', בזמן שהיא לשה את ישבני ואת שוקי, שמא יבצבץ אשך מתחתוני הבוקסר שלי ויפול קורבן לאצבעותיה האיומות. אבל לא. גם לא אספר לכם על הצעירה החמודה בהריון שישבה על שפת הבריכה בביקיני ופישוק והציגה כוס נפוח שהזכיר טופוגרפית את הר תבור.
היה לי בראש לשתף אתכם באחר הצהריים בו החטובה רכשה בגד ים חדש ובכל הקטע של המדידות שאני מאד אוהב, אבל זה ירד.  לעדכן בבקרדי בריזר אננס ששימח את ליבי מידי ערב אי אפשר, וגם לא לספר על הגמל הענק שחצה בנון שלנטיות את כביש הערבה וגרם לנו לעצור באמצע הכביש. אז מה כן ?
חזרנו הביתה. יותר מארבע שעות נסיעה שעברו בכיף. שמענו מוסיקה, קשקשנו.
שמחתי לחזור, לפתוח את השער ולצעוד בשביל אל דלת הכניסה. החטובה עם תיקים, אני גורר מזוודה, במכנסי שלושת רבעי וסנדלי אצבע, צועד באון וששון לדלת הבית המפתח שלוף בידי, ואז נתקלה כף רגלי הימנית בעציץ בטון אכזרי שניצב תמים ליד הדלת.
נכנסתי בו בכל הכח. עם כל הלב. נשמע קול פיצוח משעשע שגרם לי לחייך. עד שראיתי שזה בא מהזרת בכף רגלי. זה לא כיף להביט בכף הרגל ולראות שהזרת נמצאת בזווית מנוגדת למבנה המפרק.
ואז הכה בי הכאב. לא יאומן כמה האצבע הקטנה והמזדיינת הזו יודעת להכאיב. בהתחלה רקדתי על רגל אחת, אחר כך צנחתי על הרצפה והסתובבתי סביב עצמי כמו אדיוט תוך קללות. החטובה רואה אותי, מבוהלת ודואגת, אבל מתאפקת שלא לצחוק. אני רואה אותה ועם כל הכאבים מתחיל לצחוק. לצעוק ולצחוק. היא רואה אותי, ומתחילה גם כן לצחוק, תוך כדי חיבוק והשמעת מילות הרגעה (נשמה שלי…אתה שלימזל…אתה לא יודע ללכת…)
מפה לשם נסענו למיון. בשעה שהייתי שם הגיעו עוד איזה עשרה אנשים כולם מדדים על רגל ימין. לא יודע מה היה אתמול…עשו צילום, קיבעו את האצבע. עכשיו אני צולע. אחלה סיום לחופשה…